1
כל אֹכל אדם הנִשמר שגִדוּליו מִן הארץ חיב בתרוּמה,
וּמִצות עשֵה להפריש מִמנוּ רֵאשית לכֹהֵן,
שנאמר: "רֵאשית דגנך תירֹשך ויצהרך וכו' תִתן לוֹ" מה דגן תירוֹש ויצהר מאכל אדם וגִדוּליו מִן הארץ ויֵש לוֹ בעלים,
שנאמר: "דגנך",
אף כל כיוֹצֵא בהן חיב בתרוּמה,
וכֵן במעשרוֹת.
2
הכרשינין, אף על פי שאינן מאכל אדם,
הוֹאיל ואוֹכלין אוֹתן בִשני רעבוֹן חיבין בִתרוּמה וּמעשרוֹת.
הסֵאה והאֵזוֹב והקוֹרנית שזרען מִתחִלה לאדם חיבין במעשֵר,
וכֵן כל כיוֹצֵא בהן.
זרען לבהֵמה,
אף על פי שנִמלך וחשב עליהן לאדם כשהֵן מחוּברין פטוּרין,
שמחשבת חִבוּר אינה כלוּם.
עלוּ מֵאֵליהן בחצֵר:
אִם היא חצֵר המשמרת פֵרוֹתיה הרי אֵלוּ חיבין,
שסתמן לאדם; ואִם אינה משמרת פטוּרין.
3
זֵרעוֹני גִנה שאינן נאכלין,
כגוֹן זרע לפת וזרע צנוֹן וזרע בצלים וכיוֹצֵא בהן פטוּרין מִן התרוּמוֹת וּמִן המעשרוֹת,
מִפני שאינן מאכל אדם.
אבל הקצח חיב בִתרוּמה וּמעשרוֹת.
4
תמרוֹת של תִלתן ושל חרדל ושל פוֹל הלבן ושל צלף,
והקפרֵסין של צלף פטוּרין,
מִפני שאינן פרי.
במה דברים אמוּרים? בשזרען לזרע.
אבל זרען לירק הרי אֵלוּ חיבין.
וכֵן האביוֹנוֹת של צלף חיבין,
מִפני שהֵן פרי.
5
כוּסבר שזרעה לזרע ירקה פטוּר מִן התרוּמה וּמִן המעשרוֹת.
זרעה לירק מפריש תרוּמה וּמעשרוֹת מִן הירק וּמִן הזרע.
וכֵן השבת שזרעה לזרע ירקה פטוּר.
זרעה לירק מִתעשרת זרע וירק,
ואינה מִתעשרת זירים.
זרעה לזירים מפריש תרוּמה וּמעשרוֹת מִן הזרע וּמִן הירק וּמִן הזירים.
וכֵן השחלים והגרגיר שזרען לזרע מִתעשרין זרע וירק.
כיצד מִתעשרין לזרע וּלירק? שאִם לִקֵט הירק לאכלוֹ מפריש תרוּמה וּמעשרוֹת ואחר כך אוֹכֵל,
וּכשייבש ויאסֹף הזרע שלוֹ,
מפריש מִן הזרע.
6
הירקוֹת, אף על פי שהֵן מאכל אדם אינן חיבין במעשרוֹת אלא מִדִבריהם,
לפי שנאמר במעשֵר:
"תבוּאת זרעך" תבוּאה וכיוֹצֵא בה,
אבל הירקוֹת אינן בִכלל התבוּאה.
וכֵן יֵראה לי שהוּא הדין בתרוּמה,
שהרי נאמר בה:
"דגנך תירֹשך ויצהרך" כל הדוֹמה לאֵלוּ,
אבל תרוּמת הירק מִדִבריהם,
כמעשֵר.
7
אין מפרישין תרוּמה וּמעשרוֹת מִן הירק בחוּצה לארץ,
ואפִלוּ במקוֹמוֹת שאמרנוּ שמפרישין בהן מעשרוֹת.
וכֵן ירק הבא מִחוּצה לארץ לארץ,
אף על פי שיֵש עפר בעִקריהן הרי זה פטוּר,
ולֹא גזרוּ עליו.
:התבוּאה והקִטנית שזרען לירק בטלה דעתוֹ אֵצל כל אדם,
והירק שלהן פטוּר,
והזרע חיב בִתרוּמה וּמעשרוֹת.
8
התִלתן, אף על פי שאינה אֹכל אדם כשיִקשוּ,
הוֹאיל ורֹב האדם אוֹכלין אוֹתן בִתחִלתן הרי הֵן חיבין בִתרוּמה וּמעשרוֹת.
9
ואֵלוּ פטוּרין מִן התרוּמה והמעשרוֹת:
הלקט והשִכחה והפֵאה והפרט והעוֹלֵלוֹת,
אפִלוּ העמיד מֵהן כרי.
ואִם עשה מֵהן גֹרן בשדה הוּקבעוּ למעשרוֹת,
וּמפריש מֵהן תרוּמה וּמעשרוֹת.
אבל אִם עשה הגֹרן בעיר פטוּרין,
שהרי קוֹל יֵש להן,
והכֹל יוֹדעין שהֵן לקט אוֹ שִכחה אוֹ פֵאה.
10
הלקט והשִכחה והפֵאה של גוֹי חיבין בִתרוּמה וּמעשרוֹת,
אלא אִם כֵן הִפקיר.
:וכֵן התבוּאה והזיתים שלֹא הֵביאוּ שליש פטוּרין מִן התרוּמה וּמִן המעשרוֹת.
וּמִנין יוֹדֵע? כל שזוֹרעה וּמצמחת בידוּע שהֵביאה שליש.
עבר והִפריש מִתבוּאה וזיתים שלֹא הֵביאה שליש אינה תרוּמה.
11
וכֵן ההפקֵר פטוּר מִן התרוּמה וּמִן המעשרוֹת,
ואפִלוּ הִפקירוֹ הגוֹי.
אבל הזוֹרֵע שדה הפקֵר חיב בִתרוּמה וּמעשרוֹת.
12
הִפקיר קמה וזכה בה,
ועבר והִפריש מִמנה תרוּמה הרי זוֹ תרוּמה.
אבל אִם הִפקיר שִבלים וזכה בהן,
ועבר והִפריש מֵהן תרוּמה אינה תרוּמה.
וכֵן כל המפריש מִדבר שאינוֹ חיב אינה תרוּמה.
וכֵן במעשרוֹת.
:דברים שאין דרכן של רֹב בני אדם לִזרֹע אוֹתן בגנוֹת וּבשדוֹת,
אלא חזקתן מִן ההפקֵר הרי הֵן פטוּרין מִן התרוּמה וּמִן המעשרוֹת,
כגוֹן שוּם בעל בכי וּבצל של רִכפה וּגריס הקִלקי ועדשים המִצריוֹת,
וכיוֹצֵא בהן.
13
נִתערֵב דבר שחיב בִתרוּמה בדבר שאינוֹ חיב,
כגוֹן זיתי נִקוּף שנִתערבוּ בזיתי מסיק ועִנבי עוֹלֵלוֹת בעִנבי בציר:
אִם יֵש לוֹ פֵרוֹת אחֵרוֹת מוֹציא על החיב לפי חשבוֹן; ואִם אין לוֹ אלא אֵלוּ מפריש תרוּמה וּתרוּמת מעשֵר על הכֹל,
וּכאִלוּ הכֹל חיב בתרוּמה,
וּמפריש מעשֵר רִאשוֹן וּמעשֵר שֵני לפי חשבוֹן דבר החיב.
14
התרוּמה לכֹהֵן,
בין טמֵאה בין טהוֹרה.
אפִלוּ נִטמא הדגן אוֹ התירוֹש כוּלוֹ קֹדם שיפריש הרי זה חיב להפריש מִמנוּ תרוּמה בטוּמאה ולִתנה לכֹהֵן,
שנאמר: "ואני הִנֵה נתתי לך את מִשמרת תרוּמֹתי" אחת טמֵאה ואחת טהוֹרה:
הטהוֹרה נאכלת לכֹהנים,
והטמֵאה יֵהנוּ בִשרֵפתה:
אִם היה שמן מדליקין אוֹתוֹ; ואִם היה דגן וכיוֹצֵא בוֹ מסיקין בוֹ את התנוּר.
15
וכֵן תרוּמת מעשֵר:
אִם נִטמֵאת אוֹ נִטמא המעשֵר מפרישין אוֹתה בטוּמאה,
ונִתנת לכֹהֵן לֵהנוֹת בִשרֵפתה.
16
וכל המפריש תרוּמה גדוֹלה אוֹ תרוּמת מעשֵר מברֵך קֹדם שיפריש,
כדרך שמברכין על כל המִצווֹת,
כמוֹ שבֵארנוּ בִברכוֹת.
17
אין מוֹציאין תרוּמה מֵהארץ לחוּצה לארץ,
אפִלוּ טמֵאה,
ואין מביאין תרוּמה מִחוּצה לארץ לארץ.
ואִם הֵביא הרי זוֹ לֹא תֵאכֵל,
מִפני שהיא טמֵאה בארץ העמים,
ולֹא תִשרֵף,
שלֹא יֹאמרוּ:
ראינוּ תרוּמה שלֹא נִטמאה נִשרפת,
ולֹא תחזֹר לחוּצה לארץ,
שמא יֹאמרוּ:
מוֹציאין תרוּמה לחוּצה לארץ.
אלא מניחין אוֹתה עד שתִטמא טוּמאה ידוּעה לכֹל אוֹ עד שיבֹא ערב הפסח אִם היתה חמֵץ,
ותִשרֵף.