1
בשחרית, במוּסף וּבִנעילה הכֹהנים נוֹשאין את כפיהן.
אבל במִנחה אין נשיאת כפים,
מִפני שבמִנחה כבר סעדוּ כל העם,
ושמא שתוּ הכֹהנים יין,
ושִכוֹר אסוּר בִנשיאת כפים.
ואפִלוּ ביוֹם התענית אין נוֹשאין כפיהם במִנחה,
גזֵרה מִנחה של תענית מִפני מִנחה של כל יוֹם.
2
במה דברים אמוּרים? בתענית שמִתפללין בוֹ מִנחה וּנעילה,
כגוֹן צוֹם כִפוּר ותענית צִבוּר.
אבל תענית שאין בוֹ נעילה,
כגוֹן תִשעה באב ושִבעה עשר בתמוּז,
הוֹאיל וּתפִלת מִנחה שלהן סמוּך לִשקיעת החמה הרי זוֹ נִראית כִנעילה ואינה מִתחלפת במִנחה של כל יוֹם,
וּלפיכך יֵש בה נשיאת כפים.
וכֹהֵן שעבר ועלה לדוּכן במִנחה של יוֹם הכִפוּרים,
הוֹאיל והדבר ידוּע שאין שם שִכרוּת הרי זה נוֹשֵא את כפיו ואין מוֹרידין אוֹתוֹ,
מִפני החשד,
שלֹא יֹאמרוּ:
פסוּל היה וּלפיכך הוֹרידוּהוּ.
3
כיצד היא נשיאת כפים בגבוּלין? בעֵת שיגיע שליח צִבוּר ל'עבוֹדה',
כשיֹאמר 'רצֵה',
כל הכֹהנים העוֹמדין בבית הכנסת נעקרין מִמקוֹמן והוֹלכין ועוֹלין לדוּכן ועוֹמדין שם,
פניהם למוּל ההיכל ואחוֹריהם כלפי העם,
ואצבעוֹתיהם כפוּפוֹת לתוֹך כפיהן,
עד שישלים שליח צִבוּר ההוֹדיה,
מחזירין פניהם כלִפני העם,
וּפוֹשטין אצבעוֹתיהן וּמגביהין ידיהם כנגד כִתפיהן,
וּמתחילין "יברכך" .
וּשליח צִבוּר מקרֵא אוֹתם מִלה מִלה והֵם עוֹנין,
שנאמר: "אמוֹר להם" ,
עד שמשלימין פסוּק רִאשוֹן,
וכל העם עוֹנין אמֵן,
וחוֹזֵר שליח צִבוּר וּמקרֵא אוֹתם פסוּק שֵני מִלה מִלה והֵם עוֹנים,
עד שמשלימין פסוּק שֵני,
וכל העם עוֹנין אמֵן,
וכֵן בפסוּק שלישי.
4
כשישלימוּ הכֹהנים שלֹשה הפסוּקין,
מתחיל שליח צִבוּר בִברכה אחרוֹנה של תפִלה שהיא 'שים שלוֹם',
והכֹהנים מחזירין פניהם כלפי הקֹדש,
ואחר כך קוֹפצין אצבעוֹתיהם ועוֹמדין שם בדוּכן עד שיִגמֹר הברכה,
וחוֹזרין לִמקוֹמן
5
אין הקוֹרֵא 'כֹהנים' רשאי לִקרוֹת לכֹהנים עד שיִכלה 'אמֵן' מִפי הצִבוּר,
ואין הכֹהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיִכלה הדִבוּר מִפי המקרֵא,
ואין הצִבוּר עוֹנים אמֵן עד שתִכלה הברכה מִפי הכֹהנים,
ואין הכֹהנים מתחילין בִברכה אחרת עד שיִכלה 'אמֵן' מִפי הצִבוּר.
ואין שליח צִבוּר רשאי לענוֹת אמֵן אחר הכֹהנים כִשאר העם,
שמא תִטרֵף דעתוֹ ולֹא יֵדע אי זוֹ ברכה מקרֵא אוֹתם,
אִם פסוּק שֵני אוֹ שלישי.
6
אין הכֹהנים רשאין להחזיר פניהם מִן הצִבוּר עד שיתחיל שליח צִבוּר 'שים שלוֹם',
ואינן רשאין לעקֹר רגליהם מִמקוֹמן עד שיִגמֹר שליח צִבוּר 'שים שלוֹם',
ואינן רשאין לכֹף קִשרי אצבעוֹתיהן עד שיחזירוּ פניהם מִן הצִבוּר.
וּמִתקנוֹת רבן יוֹחנן שלֹא יעלוּ הכֹהנים לדוּכן בסנדליהן,
אלא עוֹמדים יחֵפים
7
כשיִהיוּ הכֹהנים מברכין את העם,
לֹא יביטוּ בעם ולֹא יסיחוּ דעתן,
אלא יהיוּ עיניהם כנגד הארץ כעוֹמֵד בִתפִלה.
ואין אדם רשאי להִסתכֵל בִפני הכֹהנים בשעה שהֵם מברכין,
כדי שלֹא יסיח דעתוֹ,
אלא כל העם מִתכוּנין לִשמֹע הברכה,
וּמכוּנין פניהם כנגד פני הכֹהנים,
ואינן מביטין בִפניהם.
8
אִם היה הכֹהֵן המברֵך אחד מתחיל לברֵך מֵעצמוֹ,
וּשליח צִבוּר מקרֵא אוֹתוֹ מִלה מִלה כמוֹ שאמרנוּ.
היוּ שנים אוֹ יתֵר אינן מתחילין לברֵך עד שיִקרא להם שליח צִבוּר תחִלה ואוֹמֵר להם:
'כֹהנים', והֵם עוֹנים ואוֹמרין:
"יברכך" , והוּא מקרֵא אוֹתן מִלה מִלה על הסֵדר שאמרנוּ.
9
כיצד בִרכת כֹהנים במִקדש? הכֹהנים עוֹלין לדוּכן אחר שישלימוּ עבוֹדת תמיד של שחר,
וּמגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם ואצבעוֹתיהם פשוּטוֹת,
חוּץ מִכֹהֵן גדוֹל שאינוֹ מגביה ידיו למעלה מִן הציץ,
ואחד מקרֵא אוֹתם מִלה מִלה כדרך שעוֹשין בגבוּלין,
עד שישלימוּ שלֹשת הפסוּקים.
ואין העם עוֹנין אחר כל פסוּק,
אלא עוֹשין אוֹתה במִקדש ברכה אחת.
וּכשישלימוּ, כל העם עוֹנין:
'ברוּך יי אלֹהי ישראֵל מִן העוֹלם ועד העוֹלם'.
10
ואוֹמרין את השֵם כִכתבוֹ,
והוּא דבר הנהגה מיוֹ"ד הֵ"א וא"ו הֵ"א,
וזה הוּא השֵם המפֹרש האמוּר בכל מקוֹם.
וּבמדינה אוֹמרין אוֹתוֹ בכִנוּיוֹ,
והוּא אל"ף דא"ל,
שאין מזכירין את השֵם כִכתבוֹ אלא במִקדש בִלבד.
וּמִשמֵת שִמעוֹן הצדיק,
פסקוּ הכֹהנים מִלברֵך בשֵם המפֹרש אפִלוּ במִקדש,
כדי שלֹא ילמד אוֹתוֹ מי שאינוֹ הגוּן.
ולֹא היוּ חכמים הרִאשוֹנים מלמדין שֵם זה לתלמידיהן וּבניהם ההגוּנים אלא אחת לשבע שנים.
כל זה גדוּלה לִשמוֹ הנִכבד והנוֹרא.
11
אין בִרכת הכֹהנים נאמרת בכל מקוֹם אלא בִלשוֹן הקֹדש,
שנאמר: "כֹה תברכוּ את בני ישראֵל" .
כך למדוּ שוֹמעי שמוּעה מִמֹשה רבֵנוּ:
"כֹה תברכוּ" בעמידה,
"כֹה תברכוּ" בִנשיאוּת כפים,
"כֹה תברכוּ" בִלשוֹן הקֹדש,
"כֹה תברכוּ" פנים כנגד פנים,
"כֹה תברכוּ" בקוֹל רם,
"כֹה תברכוּ" בשֵם המפֹרש,
והוּא שיִהיה במִקדש,
כמוֹ שאמרנוּ.
12
אין הכֹהנים רשאין בכל מקוֹם להוֹסיף ברכה על שלֹשת הפסוּקין,
כגוֹן "יי אלֹהי אבוֹתֵכם יֹסֵף עליכם ככם" וכו' וכיוֹצֵא בוֹ,
לֹא בקוֹל רם ולֹא בלחש,
שנאמר: "לֹא תֹסִפוּ על הדבר" וכו' .
בשעה שכל כֹהֵן עוֹלה לדוּכן,
כשהוּא עוֹקֵר רגליו לעלוֹת אוֹמֵר:
'יהי רצוֹן מִלפניך יי אלֹהינוּ,
שתִהיה הברכה הזֹאת שצִוּיתנוּ לברֵך את עמך ישראֵל ברכה שלֵמה,
ואל יהי בה מִכשוֹל ועוֹן מֵעתה ועד עוֹלם'.
וקֹדם שיחזיר פניו לברֵך את העם,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ בִקדוּשתוֹ של אהרֹן,
וצִוּנוּ לברֵך את עמוֹ ישראֵל באהבה',
ואחר כך מחזיר פניו לצִבוּר וּמתחיל לברכם.
וּכשמחזיר פניו מִן הצִבוּר אחר שהִשלים,
אוֹמֵר: 'עשינוּ מה שגזרתה עלינוּ,
עשֵה עִמנוּ מה שהִבטחתנוּ,
"השקיפה מִמעוֹן קדשך מִן השמים וּברֵך את עמך את ישראֵל" '.
13
כשמחזירין הכֹהנים פניהם לצִבוּר לברכם,
וּכשמחזירין פניהם מִן הצִבוּר אחר שמברכין לֹא יחזירוּ אלא דרך ימין בכל מקוֹם.
וכֵן כל פוֹנוֹת שיִהיה אדם פוֹנה לֹא יהיוּ אלא דרך ימין.
14
במִקדש מברכין בִרכת כֹהנים פעם אחת ביוֹם:
אחר תמיד של שחר באים ועוֹמדים על מעלוֹת האוּלם,
וּמברכין כדרך שאמרנוּ.
אבל במדינה מברכין אוֹתה אחר כל תפִלה חוּץ מִמִנחה,
כמוֹ שאמרנוּ.
וּבכל מקוֹם מִשתדלין שיִהיה המקרֵא אוֹתן ישראֵל,
שנאמר: "אמוֹר להם" מִכלל שאין המקרֵא מֵהן.