1
מי שהִתפלֵל ולֹא כִוֵּן את לִבוֹ יחזֹר ויתפלֵל בכוּנה.
ואִם כִוֵּן לִבוֹ בִברכה רִאשוֹנה שוּב אינוֹ צריך.
מי שטעה באחת מִשלֹש ברכוֹת הרִאשוֹנוֹת חוֹזֵר לרֹאש.
ואִם טעה באחת מִשלֹש אחרוֹנוֹת חוֹזֵר לעבוֹדה.
ואִם טעה באחת מִן האמצעיוֹת חוֹזֵר לִתחִלת הברכה שטעה בה,
וּמשלים תפִלתוֹ על הסֵדר.
וכֵן שליח צִבוּר שטעה כשהוּא מִתפלֵל בקוֹל רם על דרך זה הוּא חוֹזֵר.
2
אבל אִם טעה שליח צִבוּר כשהוּא מִתפלֵל בלחש אני אוֹמֵר שאינוֹ חוֹזֵר וּמִתפלֵל בלחש פעם שניה,
מִפני טֹרח הצִבוּר,
אלא סוֹמֵך על התפִלה שמִתפלֵל בקוֹל רם,
והיא שאִם טעה בה לעוֹלם חוֹזֵר כמוֹ שהיחיד חוֹזֵר.
3
שליח צִבוּר שטעה ונִבהל ולֹא ידע מֵהיכן יתחיל,
ושהה שעה יעמֹד אחֵר תחתיו.
ואִם טעה בבִרכת המינים אין ממתינין לוֹ,
אלא מיד יעבֹר אחֵר תחתיו,
שמא מינוּת נִזרקה בוֹ.
והוּא שלֹא הִתחיל בה,
אבל אִם הִתחיל בה ממתינין לוֹ שעה.
לֹא יהֵא השֵני סרבן באוֹתה שעה.
4
וּמֵהיכן הוּא מתחיל? מִתחִלת הברכה שטעה בה הרִאשוֹן,
אִם טעה באחת מִן האמצעיוֹת.
אבל אִם טעה באחת מִשלֹש רִאשוֹנוֹת מתחיל השֵני מִן הרֹאש.
ואִם טעה באחת מִן האחרוֹנוֹת יתחיל השֵני מִן העבוֹדה.
5
האוֹמֵר: 'איני יוֹרֵד לִפני התֵבה מִפני שבגדי צבוּעין' אף בִלבנים לֹא יעבֹר באוֹתה התפִלה.
אמר: 'איני עוֹבֵר מִפני שיֵש ברגלי סנדל' אף יחֵף לֹא יעבֹר.
6
מי שנִסתפֵק לוֹ אִם הִתפלֵל אוֹ לֹא הִתפלֵל אינוֹ חוֹזֵר וּמִתפלֵל,
אלא אִם כֵן הִתפלֵל תפִלה זוֹ על דעת שהיא נדבה,
שאִם רצה היחיד להִתפלֵל כל היוֹם תפִלוֹת נדבה יתפלֵל.
מי שהיה עוֹמֵד בִתפִלה ונִזכר שכבר הִתפלֵל פוֹסֵק,
ואפִלוּ באמצע הברכה.
ואִם היתה תפִלת ערבית אינוֹ פוֹסֵק,
שלֹא הִתפלֵל אוֹתה מִתחִלה אלא על דעת שאינה חוֹבה.
7
מי שטעה והִתפלֵל של חֹל בשבת לֹא יצא.
ואִם נִזכר והוּא בתוֹך התפִלה גוֹמֵר ברכה שהִתחיל בה,
וחוֹזֵר וּמִתפלֵל של שבת.
במה דברים אמוּרים? במעריב אוֹ בשחרית וּבמִנחה.
אבל במוּסף פוֹסֵק ואפִלוּ באמצע הברכה.
וכֵן אִם הִשלים תפִלה של חֹל על דעת שהיא מוּסף חוֹזֵר וּמִתפלֵל מוּסף,
אחד שבת ואחד יוֹם טוֹב אוֹ רֹאש חֹדש.
8
מי שטעה בימוֹת הגשמים ולֹא אמר 'מוֹריד הגשם' ולֹא 'מוֹריד הטל' חוֹזֵר לרֹאש.
ואִם הִזכיר הטל אינוֹ חוֹזֵר.
ואִם טעה בימוֹת החמה ואמר 'מוֹריד הגשם' חוֹזֵר לרֹאש.
ואִם לֹא הִזכיר טל אין מחזירין אוֹתוֹ,
שאין הטל נעצר,
ואינוֹ צריך בקשה.
9
מי ששכח השאֵלה מִבִרכת השנים:
אִם נִזכר קֹדם 'שוֹמֵע תפִלה' שוֹאֵל את הגשמים ב'שוֹמֵע תפִלה'; ואִם נִזכר אחר שבֵרֵך 'שוֹמֵע תפִלה' חוֹזֵר לבִרכת השנים; ואִם לֹא נִזכר עד שהִשלים כל תפִלתוֹ חוֹזֵר וּמִתפלֵל שניה.
10
טעה ולֹא הִזכיר 'יעלה ויבֹא':
אִם נִזכר קֹדם שישלים תפִלתוֹ חוֹזֵר לעבוֹדה וּמזכיר; ואִם נִזכר אחר שהִשלים תפִלתוֹ חוֹזֵר לרֹאש; ואִם היה רגיל לוֹמר דִברי תחנוּנים אחר תפִלתוֹ,
ונִזכר אחר שהִשלים תפִלתוֹ קֹדם שיעקֹר רגליו חוֹזֵר לעבוֹדה.
11
במה דברים אמוּרים? בחוּלוֹ של מוֹעֵד אוֹ בשחרית וּמִנחה של ראשי חדשים.
אבל ערבית של רֹאש חֹדש,
אִם לֹא הִזכיר אינוֹ חוֹזֵר.
12
כל מקוֹם שחוֹזֵר היחיד וּמִתפלֵל,
שליח צִבוּר חוֹזֵר וּמִתפלֵל אִם טעה כמוֹתוֹ בעֵת שמִתפלֵל בקוֹל רם,
חוּץ מִשחרית של רֹאש חֹדש,
שאִם שכח שליח צִבוּר ולֹא הִזכיר 'יעלה ויבֹא' עד שהִשלים תפִלתוֹ אין מחזירין אוֹתוֹ,
מִפני טֹרח הצִבוּר,
שהרי תפִלת המוּספין לפניו שהוּא מזכיר בה רֹאש חֹדש.
13
עשרת הימים שמֵרֹאש השנה ועד יוֹם הכִפוּרים:
טעה וחתם בהם בִברכה שלישית 'האֵל הקדוֹש' חוֹזֵר לרֹאש; טעה וחתם באחת עשרֵה 'אוֹהֵב צדקה וּמִשפט' חוֹזֵר לִתחִלת הברכה וחוֹתֵם בה:
'המלך המִשפט',
וּמִתפלֵל והוֹלֵך על הסֵדר.
ואִם לֹא נִזכר עד שהִשלים תפִלתוֹ חוֹזֵר לרֹאש,
אחד יחיד ואחד צִבוּר.
14
טעה ולֹא הִזכיר הבדלה ב'חוֹנֵן הדעת':
משלים תפִלתוֹ ואינוֹ צריך לחזֹר.
וכֵן מי שלֹא הִזכיר 'על הנִסים' בחנוּכה וּפוּרים ו'ענֵנוּ' בִתפִלת תענית אינוֹ חוֹזֵר וּמִתפלֵל,
אחד יחיד ואחד צִבוּר.
ואִם נִזכר קֹדם שיעקֹר רגליו,
אוֹמֵר: 'ענֵנוּ אבינוּ ענֵנוּ וכו' כי אתה שוֹמֵע תפִלה,
פוֹדה וּמציל בכל עֵת צרה.
יהיוּ לרצוֹן אִמרי פי' וכו'.
15
שכח ולֹא הִתפלֵל מִנחה בערב שבת יתפלֵל ערבית שתים של שבת.
וכֵן ביוֹם טוֹב.
שכח ולֹא הִתפלֵל מִנחה בשבת אוֹ ביוֹם טוֹב מִתפלֵל במוֹצאיהן ערבית שתים של חֹל,
מבדיל ברִאשוֹנה ואינוֹ מבדיל בשניה.
ואִם הִבדיל בִשתיהם אוֹ לֹא הִבדיל באחת מֵהם יצא.
אבל אִם לֹא הִבדיל ברִאשוֹנה והִבדיל בשניה חוֹזֵר וּמִתפלֵל תפִלה שלישית,
מִפני שהרִאשוֹנה לֹא עלתה לוֹ מִפני שהִקדימה לתפִלה שהיא תפִלת ערבית.
וכל המִתפלֵל שתי תפִלוֹת,
אפִלוּ שחרית וּמוּסף לֹא יתפלֵל זוֹ אחר זוֹ,
אלא ישהה בין תפִלה לִתפִלה כדי שתִתחוֹנֵן דעתוֹ עליו.
16
אסוּר לוֹ למִתפלֵל בצִבוּר שיקדים תפִלתוֹ לִתפִלת הצִבוּר.
הנִכנס לבית הכנסת וּמצא צִבוּר מִתפללין בלחש:
אִם יכוֹל להתחיל ולִגמֹר עד שלֹא יגיע שליח צִבוּר ל'קדוֹש' יתפלֵל,
ואִם לאו ימתין עד שיתחיל שליח צִבוּר להִתפלֵל בקוֹל רם,
ויתפלֵל עִמוֹ בלחש מִלה במִלה,
עד שיגיע שליח צִבוּר לִקדוּשה,
עוֹנה הקדוּשה עִם הצִבוּר,
וּמִתפלֵל שאר התפִלה לעצמוֹ.
ואִם הִתחיל להִתפלֵל קֹדם שליח צִבוּר והִגיע שליח צִבוּר לִקדוּשה לֹא יפסיק ולֹא יענה קדוּשה עִמהן.
וכֵן לֹא יענה 'אמֵן יהֵא שמיה רבה מברך' והוּא באמצע התפִלה,
ואין צריך לוֹמר בִשאר הברכוֹת.