1
כשתִקנוּ חכמים דִברי תפִלוֹת אֵלוּ,
תִקנוּ ברכוֹת אחֵרוֹת לברֵך אוֹתן בכל יוֹם.
ואֵלוּ הֵן:
כשיִכנֵס אדם למִטתוֹ לישן בלילה,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
המפיל חבלי שֵנה על עיני וּמֵאיר לאישוֹן בת עין.
יהי רצוֹן מִלפניך יי אלֹהי שתצילֵני מיֵצר רע וּמִפגע רע,
ואל יבהלוּני חלוֹמוֹת רעים ולֹא הִרהוּרים רעים,
ותִהיה מִטתי שלֵמה לפניך,
ותעמידֵני מִמנה לחיים וּלשלוֹם,
והאירה עיני פן אישן המות.
ברוּך אתה יי המֵאיר לכל העוֹלם'.
2
וקוֹרֵא פרשה רִאשוֹנה מִקרית שמע,
וישֵן. ואִם אנסתהוּ שֵנה קוֹרֵא אפִלוּ פסוּק רִאשוֹן אוֹ פסוּקי רחמים,
ואחר כך יישן.
3
בשעה שייקץ בסוֹף שנתוֹ,
מברֵך והוּא על מִטתוֹ כך:
'אלֹהי, נשמה שנפחת בי טהוֹרה,
אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי,
ואתה משמרה בקִרבי,
ואתה עתיד לנטלה מִמני,
ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבֹא.
וכל זמן שהנשמה בקִרבי,
מוֹדה אני לפניך יי אלֹהי,
רִבוֹן כל המעשים.
ברוּך אתה יי המחזיר נשמוֹת לִפגרים מֵתים'.
4
כששוֹמֵע קוֹל התרנגוֹל,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
הנוֹתֵן לשכוי בינה להבין בין יוֹם וּבין לילה'.
כשלוֹבֵש בגדיו,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
מלביש ערוּמים'.
כשמניח סדינוֹ על רֹאשוֹ,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
עוֹטֵר ישראֵל בתִפארה'.
כשמעביר ידיו על עיניו,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
פוֹקֵח עִורים'.
כשיֵשֵב על מִטתוֹ,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
מתיר אסוּרים'.
כשמוֹריד רגליו מִן המִטה וּמניחם על הארץ,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
רוֹקע הארץ על המים'.
כשעוֹמֵד, מברֵך:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
זוֹקֵף כפוּפים'.
כשנוֹטֵל ידיו,
מברֵך תחִלה:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על נטילת ידים'.
כשרוֹחֵץ פניו,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
המעביר שֵנה מֵעיני וּתנוּמה מֵעפעפי.
יהי רצוֹן מִלפניך יי אלֹהי וֵאלֹהי אבוֹתי,
שתרגילֵני לִדבר מִצוה ואל תרגילֵני לִדבר עבֵרה,
ותשלט בי יֵצר טוֹב ואל תשלט בי יֵצר רע,
וּתחזקֵני במִצווֹתיך ותִתֵן חלקי בתוֹרתך,
ותִתנֵני לחֵן לחסד וּלרחמים בעיניך וּבעיני כל רוֹאי,
ותִגמלֵני חסדים טוֹבים מִלפניך.
ברוּך אתה יי גוֹמֵל חסדים טוֹבים'.
5
וכל זמן שיִכנֵס אדם לבית הכִסֵא,
אוֹמֵר קֹדם שיִכנֵס:
'הִתכבדוּ מכוּבדים קדוֹשים משרתי עליוֹן,
שִמרוּני שִמרוּני עד שאכנֵס ואֵצֵא,
כי זה דרכן של בני אדם'.
ואחר שיֵצֵא מברֵך:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר יצר את האדם בחכמה וּברא בוֹ נקבים נקבים וחללים חללים,
שאִם יסתֵם אחד מֵהן אוֹ יפתֵח אינוֹ יכוֹל להִתקיֵם אפִלוּ שעה אחת.
ברוּך אתה יי רוֹפֵא כל בשר וּמפליא לעשוֹת'.
6
כשחוֹגֵר חגוֹרוֹ,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אוֹזֵר ישראֵל בִגבוּרה'.
כשלוֹבֵש מִנעלוֹ,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
שעשה לי כל צרכי'.
כשמהלֵך לצֵאת לדרך,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
המֵכין מִצעדי גבר'.
וּמברֵך אדם בכל יוֹם:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
שלֹא עשני גוֹי',
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
שלֹא עשני עבד',
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
שלֹא עשני אִשה'.
7
שמוֹנה עשרֵה ברכוֹת אֵלוּ אין להן סֵדר,
אלא מברֵך כל אחת מֵהן על דבר שהברכה בִשבילוֹ בִשעתוֹ.
כיצד? הרי שחגר חגוֹרוֹ והוּא על מִטתוֹ,
מברֵך 'אוֹזֵר ישראֵל'.
שמע קוֹל התרנגוֹל אחר כך,
מברֵך 'הנוֹתֵן לשכוי בינה'.
וכל ברכה מֵהן שלֹא נִתחיֵב בה אינוֹ מברֵך אוֹתה.
8
כיצד? לן בִכסוּתוֹ אינוֹ מברֵך כשעוֹמֵד 'מלביש ערוּמים'.
הלך יחֵף אינוֹ מברֵך 'שעשה לי כל צרכי'.
ביוֹם הכִפוּרים ותִשעה באב שאין שם רחיצה אינוֹ מברֵך 'על נטילת ידים' ולֹא 'המעביר שֵנה'.
אִם לֹא נִכנס לבית הכִסֵא אינוֹ מברֵך 'אשר יצר את האדם'.
וכֵן שאר ברכוֹת אֵלוּ.
9
נהגוּ העם ברֹב ערינוּ לברֵך ברכוֹת אֵלוּ כוּלן זוֹ אחר זוֹ בבית הכנסת,
בין נִתחיבוּ בהן בין לֹא נִתחיבוּ בהן.
וטעוּת היא,
ואין ראוּי לעשוֹת כֵן,
ולֹא יברֵך אדם ברכה אלא אִם כֵן נִתחיֵב בה.
10
המשכים לִקרוֹת בתוֹרה קֹדם שיִקרא קרית שמע,
בין קרא בתוֹרה שבִכתב בין בתוֹרה שבעל פה נוֹטֵל ידיו תחִלה,
וּמברֵך שלֹש ברכוֹת,
ואחר כך קוֹרֵא.
ואֵלוּ הֵן:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על דִברי תוֹרה',
'הערב נא יי אלֹהינוּ את דִברי תוֹרתך בפינוּ וּבפיפיוֹת עמך כל בית ישראֵל,
ונִהיה אנחנוּ וצאצאינוּ וצאצאי עמך כל בית ישראֵל יוֹדעי שמך ולוֹמדי תוֹרתך לִשמה.
ברוּך אתה יי נוֹתֵן התוֹרה',
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר בחר בנוּ מִכל העמים ונתן לנוּ את תוֹרתוֹ.
ברוּך אתה יי נוֹתֵן התוֹרה'.
11
בכל יוֹם חיב אדם לברֵך שלֹש ברכוֹת אֵלוּ ואחר כך קוֹרֵא מעט מִדִברי תוֹרה.
ונהגוּ העם לִקרוֹת בִרכת כֹהנים,
ויֵש מקוֹמוֹת שקוֹרין:
"צו את בני ישראֵל" ,
ויֵש מקוֹמוֹת שקוֹרין שתיהם,
וקוֹרין פרקים אוֹ הלכוֹת מִן המִשנה אוֹ מִן הבריתוֹת.
12
ושִבחוּ חכמים הרִאשוֹנים למי שקוֹרֵא זמירוֹת מִסֵפר תִלים בכל יוֹם,
והֵן מִ"תהִלה לדוִד" עד סוֹף הסֵפר.
וּכבר נהגוּ העם לִקרוֹת פסוּקים לִפניהם וּלאחריהם.
ותִקנוּ חכמים ברכה לִפני הזמירוֹת,
והיא 'ברוּך שאמר' וכו',
וּברכה לאחריהן,
והיא 'ישתבח' וכו'.
ואחר כך מברֵך על קרית שמע וקוֹרֵא קרית שמע.
13
יֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ לִקרוֹת בכל יוֹם אחר שמברכין 'ישתבח' שירת הים,
ואחר כך מברכין על שמע,
ויֵש מקוֹמוֹת שקוֹראין שירת האזינוּ,
ויֵש יחידים שקוֹראין שתי השירוֹת,
הכֹל כפי המִנהג.
14
חיב אדם לברֵך מֵאה ברכוֹת בכל יוֹם בין היוֹם והלילה.
וּמה הֵן מֵאה ברכוֹת אֵלוּ? שלֹש ועשרים ברכוֹת שמנינוּ בפרק זה,
ושבע ברכוֹת של קרית שמע שחרית וערבית לפניה וּלאחריה,
וּכשמִתעטֵף בציצית מברֵך:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ להִתעטֵף בציצית',
וּכשלוֹבֵש תפִליו מברֵך:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ להניח תפִלין',
ושלֹש תפִלוֹת,
בכל תפִלה מֵהן שמוֹנה עשרֵה ברכוֹת הרי שִשה וּשמוֹנים ברכוֹת; וּכשהוּא אוֹכֵל שתי סעוּדוֹת של כל יוֹם,
מברֵך ארבע עשרֵה ברכוֹת,
שבע ברכוֹת בכל סעוּדה:
אחת כשנוֹטֵל ידיו תחִלה,
ועל המזוֹן אחת בתחִלה ושלֹש בסוֹף,
ועל המים לפניו וּלאחריו הרי שבע.
15
בזמן הזה שתִקנוּ בִרכת המינים בתפִלה והוֹסיפוּ 'הטוֹב והמֵטיב' בבִרכת המזוֹן נִמצאוּ חמֵש ברכוֹת יתֵרוֹת.
בשבתוֹת וימים טוֹבים שהתפִלה שבע ברכוֹת,
וכֵן אִם לֹא נִתחיֵב בִשאר ימים בכל הברכוֹת האֵלוּ,
כגוֹן שלֹא ישן כל הלילה ולֹא הִתיר חגוֹרוֹ ולֹא נִכנס לבית הכִסֵא וכיוֹצֵא באֵלוּ צריך להשלים מֵאה ברכוֹת מִברכוֹת של פֵרוֹת.
16
כיצד? אוֹכֵל מעט ירק וּמברֵך לפניו וּלאחריו,
וחוֹזֵר ואוֹכֵל מעט מִפרי זה וּמברֵך לפניו וּלאחריו וּמעט מִפרי זה וּמברֵך לפניו וּלאחריו,
שתה יין מברֵך לפניו וּלאחריו.
וּמוֹנה כל הברכוֹת עד שמשלים מֵאה בכל יוֹם.
17
סֵדר תפִלוֹת כך הוּא:
בשחר משכים אדם וּמברֵך ברכוֹת אֵלוּ,
וקוֹרֵא הזמירוֹת וּמברֵך לִפניהן וּלאחריהן,
וקוֹרֵא את 'שמע' וּמברֵך לפניה וּלאחריה,
וּמדלֵג הקדוּשה מִברכה רִאשוֹנה שלפניה,
שאין היחיד אוֹמֵר קדוּשה.
וּכשהוּא חוֹתֵם 'גאל ישראֵל' מיד יעמֹד,
כדי שיִסמֹך גאוּלה לִתפִלה.
וּמִתפלֵל מֵעוֹמֵד כמוֹ שאמרנוּ.
וּכשישלים, יֵשֵב ויפֹל על פניו וּמִתחנֵן,
וּמגביה רֹאשוֹ וּמִתחנֵן מעט והוּא יוֹשֵב,
בדִברי תחנוּנים,
ואחר כך יקרא 'תהִלה לדוִד' ויתחנֵן כפי כֹחוֹ,
ויפטֵר למעשיו.
18
בִתפִלת המִנחה מתחיל לִקרוֹת 'תהִלה לדוִד' מיוֹשֵב,
ואחר כך עוֹמֵד וּמִתפלֵל תפִלת המִנחה.
וּכשמשלים, נוֹפֵל על פניו וּמִתחנֵן,
וּמגביה רֹאשוֹ ויתחנֵן מעט,
ויפטֵר למעשיו.
19
וּבִתפִלת הערב קוֹרֵא קרית שמע וּמברֵך לפניה וּלאחריה,
וסוֹמֵך גאוּלה לִתפִלה,
וּמִתפלֵל מֵעוֹמֵד.
וּכשישלים יֵשֵב מעט,
ויפטֵר. ואִם הִתחנֵן אחר תפִלת ערבית הרי זה משוּבח.
ואף על פי שמברֵך 'השכיבֵנוּ' אחר 'גאל ישראֵל' אינה הפסקה בין גאוּלה לִתפִלה,
והרי שתיהן כִברכה אחת ארוּכה.