1
שמוֹנה דברים צריך המִתפלֵל להִזהֵר בהן ולעשוֹתן,
ואִם היה דחוּק אוֹ נאנס אוֹ שעבר ולֹא עשה אוֹתן אינן מעכבין.
ואֵלוּ הֵן:
עמידה, ונֹכח המִקדש,
ותִקוּן הגוּף,
ותִקוּן המלבוּש,
ותִקוּן המקוֹם,
והשוית הקוֹל,
והכריעה, וההִשתחויה.
2
עמידה כיצד? אין מִתפללין אלא מֵעוֹמֵד.
היה יוֹשֵב בִספינה אוֹ בעגלה:
אִם יכוֹל לעמֹד יעמֹד,
ואִם לאו יֵשֵב בִמקוֹמוֹ ויתפלֵל.
חוֹלה מִתפלֵל אפִלוּ שוֹכֵב על צִדוֹ,
והוּא שיכוֹל לכוֵּן את דעתוֹ.
וכֵן הצמֵא והרעֵב,
הרי הֵן בִכלל חוֹלין:
אִם יֵש בוֹ יכֹלת לכוֵּן את דעתוֹ יתפלֵל,
ואִם לאו אל יתפלֵל עד שיֹאכל וישתה.
היה רכוּב על הבהֵמה,
אף על פי שיֵש לוֹ מי שיֹאחז בהמתוֹ לֹא יֵרֵד,
אלא יוֹשֵב בִמקוֹמוֹ וּמִתפלֵל,
כדי שתהֵא דעתוֹ מיוּשבת עליו.
3
נֹכח המִקדש כיצד? היה עוֹמֵד בחוּצה לארץ מחזיר פניו נֹכח ארץ ישראֵל וּמִתפלֵל.
היה עוֹמֵד בארץ מכוֵּן פניו כנגד ירוּשלים.
היה עוֹמֵד בירוּשלים מכוֵּן פניו כנגד המִקדש.
היה עוֹמֵד במִקדש מכוֵּן פניו כנגד בית קֹדש הקדשים.
סוּמא, וּמי שאינוֹ יכוֹל לכוֵּן את הרוּחוֹת,
והמהלֵך בִספינה יכוֵּן לִבוֹ כנגד השכינה ויתפלֵל.
4
תִקוּן הגוּף כיצד? כשהוּא עוֹמֵד בתפִלה צריך לכוֵּן את רגליו זוֹ בצד זוֹ,
ונוֹתֵן עיניו למטה כאִלוּ הוּא מביט לארץ,
ויהיה לִבוֹ פנוּי למעלה כאִלוּ הוּא עוֹמֵד בשמים,
וּמניח ידיו על לִבוֹ כפוּתין,
הימנית על השמאלית,
ועוֹמֵד כעבד לִפני רבוֹ באימה ויראה ופחד,
ולֹא יניח ידיו על חלציו.
5
תִקוּן המלבוּש כיצד? מתקֵן מלבוּשיו תחִלה וּמציֵן עצמוֹ וּמהדֵר,
שנאמר: "הִשתחווּ ליי בהדרת קֹדש" .
ולֹא יעמֹד לִתפִלה באפוּנדתוֹ,
ולֹא ברֹאש מגוּלה,
ולֹא ברגלים מגוּלוֹת אִם דרך אנשי המקוֹם שלֹא יעמדוּ לִפני גדוֹלים אלא בבית הרגלים.
וּבכל מקוֹם לֹא יֹאחז תפִלין בידוֹ אוֹ סֵפר תוֹרה בִזרוֹעוֹ,
מִפני שלִבוֹ טרוּד בהן.
ולֹא יֹאחז מעוֹת וכֵלים בידוֹ.
אבל מִתפלֵל הוּא בלוּלב בידוֹ בימוֹת החג,
מִפני שהיא מִצות היוֹם.
היה משוֹי על רֹאשוֹ והִגיע זמן התפִלה:
אִם היה פחוֹת מֵארבעת קבין מפשילוֹ לאחוֹריו וּמִתפלֵל; היה ארבעת קבין מניחוֹ על גבי קרקע,
ואחר כך יתפלֵל.
דרך כל החכמים והתלמידים שלֹא יתפללוּ אלא כשהֵן עטוּפין.
6
תִקוּן המקוֹם כיצד? יעמֹד במקוֹם נמוּך,
ויחזיר פניו לכֹתל.
וצריך לִפתֹח חלוֹנוֹת אוֹ פתחים כנגד ירוּשלים כדי להִתפלֵל כנגדן,
שנאמר: "וכוּין פתיחן לֵה בעִליתֵה נגד ירוּשלם" .
וקוֹבֵע מקוֹם לִתפִלתוֹ תמיד.
ואין מִתפללין לֹא בחוּרבה,
ולֹא לאחוֹרי בית הכנסת,
אלא אִם כֵן החזיר פניו לבית הכנסת.
ואסוּר לישֵב בצד העוֹמֵד בִתפִלה אוֹ לעבֹר לפניו עד שירחיק מִמנוּ ארבע אמוֹת.
7
לֹא יעמֹד במקוֹם גבֹה שלֹשה טפחים אוֹ יתֵר ויתפלֵל,
לֹא על גבי מִטה ולֹא על גבי כִסֵא.
היה בִנין גבֹה:
אִם יֵש בוֹ ארבע אמוֹת על ארבע אמוֹת,
שהוּא שִעוּר הבית הרי הוּא כעליה וּמוּתר להִתפלֵל בוֹ; וכֵן אִם היה מוּקף מחִצה מִכל רוּחוֹתיו,
אף על פי שאין בוֹ ארבע אמוֹת מוּתר להִתפלֵל בוֹ,
מִפני שאין גבהוֹ נִכר,
שהרי חלק רשוּת לעצמוֹ.
8
האוּמנין שהיוּ עוֹשין ברֹאש הכֹתל אוֹ ברֹאש האילן והִגיע זמן תפִלה יוֹרדין למטה וּמִתפללין,
וחוֹזרין לִמלאכתן.
ואִם היוּ ברֹאש הזית אוֹ ברֹאש התאֵנה מִתפללין בִמקוֹמן,
מִפני שטרחן מרוּבה.
וּמה הֵן מִתפללין? אִם היוּ עוֹשין בִסעוּדתן בִלבד מִתפללין שלֹש תפִלוֹת של תשע עשרֵה ברכוֹת; היוּ עוֹשין בִשכרן מִתפללין 'הבינֵנוּ'.
וּבין כך וּבין כך,
אין יוֹרדין לִפני התֵבה ואין נוֹשאין את כפיהן.
9
שוית הקוֹל כיצד? לֹא יגביה קוֹלוֹ בִתפִלתוֹ,
ולֹא יתפלֵל בלִבוֹ,
אלא מחתֵך הדברים בִשפתיו וּמשמיע לאזנוֹ בלחש,
ולֹא ישמיע קוֹלוֹ,
אלא אִם כֵן היה חוֹלה אוֹ שאינוֹ יכוֹל לכוֵּן את לִבוֹ עד שישמיע קוֹלוֹ הרי זה מוּתר.
וּבִלבד שלֹא יהיה בצִבוּר,
כדי שלֹא תִטרֵף דעתן מִקוֹלוֹ.
10
כריעה כיצד? המִתפלֵל כוֹרֵע חמֵש כריעוֹת בכל תפִלה וּתפִלה:
בִברכה רִאשוֹנה בתחִלה וּבסוֹף,
וּבהוֹדיה בתחִלה וּבסוֹף,
וּכשגוֹמֵר התפִלה כוֹרֵע,
וּפוֹסֵע שלֹש פסיעוֹת לאחריו כשהוּא כוֹרֵע,
ונוֹתֵן שלוֹם מִשמֹאל עצמוֹ ואחר כך מימין עצמוֹ,
ואחר כך מגביה רֹאשוֹ מִן הכריעה.
וּכשהוּא כוֹרֵע בארבע הכריעוֹת כוֹרֵע ב'ברוּך',
וּכשהוּא זוֹקֵף זוֹקֵף בשֵם.
במה דברים אמוּרים? בהדיוֹט.
אבל כֹהֵן גדוֹל כוֹרֵע בִתחִלת כל ברכה וּבסוֹף כל ברכה.
והמלך כיון ששחה ברִאשוֹנה,
אינוֹ מגביה רֹאשוֹ עד שגוֹמֵר תפִלתוֹ.
11
ולמה נוֹתֵן שלוֹם לִשמֹאלוֹ תחִלה? מִפני ששמֹאלוֹ היא ימין שכנגד פניו,
כלוֹמר שהוּא עוֹמֵד לִפני המלך,
נוֹתֵן שלוֹם לימין המלך ואחר כך לִשמֹאל המלך.
וקבעוּ שיִפטֵר מִן התפִלה כמוֹ שיִהיוּ נִפטרין מִלִפני המלך.
12
כל הכריעוֹת האֵלוּ צריך שיִכרע בהן עד שיִתפקפקוּ כל חוּליוֹת שבשִדרה ויֵעשה כקשת.
ואִם שחה מעט וצִעֵר עצמוֹ ונִראה ככוֹרֵע בכל כֹחוֹ אינוֹ חוֹשֵש.
13
הִשתחויה כיצד? אחר שמגביה רֹאשוֹ מִכריעה חמישית,
יוֹשֵב לארץ ונוֹפֵל על פניו ארצה,
וּמִתחנֵן בכל תחנוּנים שיִרצה.
כריעה האמוּרה בכל מקוֹם על בִרכים.
קִדה על אפים.
הִשתחויה זה פִשוּט ידים ורגלים עד שנִמצא מוּטל על פניו על הארץ.
14
כשהוּא עוֹשה נפילת פנים אחר תפִלה,
יֵש מי שהוּא עוֹשה קִדה,
ויֵש מי שהוּא עוֹשה הִשתחויה.
ואסוּר לעשוֹת הִשתחויה על האבנים אלא במִקדש,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת עבוֹדה זרה.
ואין אדם חשוּב רשאי לִפֹל על פניו,
אלא אִם כֵן הוּא יוֹדֵע בעצמוֹ שהוּא צדיק כיהוֹשוּע.
אבל מטה הוּא פניו מעט ואינוֹ כוֹבֵש אוֹתם בקרקע.
וּמוּתר לאדם להִתפלֵל במקוֹם זה ולִנפֹל על פניו במקוֹם אחֵר.
15
מִנהג פשוּט בכל ישראֵל שאין נפילת פנים בשבתוֹת וּבמוֹעדוֹת,
ולֹא ברֹאש השנה,
ולֹא בראשי חדשים וּבחנוּכה וּבפוּרים,
ולֹא במִנחה של ערבי שבתוֹת וימים טוֹבים,
ולֹא בערבית שבכל יוֹם.
ויֵש יחידים שנוֹפלין על פניהם בערבית.
וּביוֹם הכִפוּרים בִלבד נוֹפלין על פניהם בכל תפִלה וּתפִלה,
מִפני שהוּא יוֹם תחִנה וּבקשה ותענית.