1
כל חשוּד על השבוּעה אין משביעין אוֹתוֹ לֹא שבוּעת התוֹרה ולֹא שבוּעה שמִדִבריהם ולֹא שבוּעת הסֵת.
ואפִלוּ רצה התוֹבֵע אין שוֹמעין לוֹ.
2
אחד הנִשבע לשקר שבוּעת בִטוּי אוֹ שבוּעת עֵדוּת אוֹ שבוּעת פִקדוֹן אוֹ שבוּעת שוא הרי הוּא חשוּד על השבוּעה.
וכֵן כל הפסוּל לעֵדוּת מִשוּם עבֵרה,
בין פסלנוּת של תוֹרה כגוֹן בעלי רִבית ואוֹכלי נבֵלוֹת וגזלנין,
בין פסלנוּת של דִבריהם כגוֹן משחֵק בקוּביא וּמפריחי יוֹנים הרי הוּא חשוּד על השבוּעה,
ואין משביעין אוֹתוֹ.
3
אין אדם נעשה חשוּד עד שיבֹאוּ עליו עֵדים שהוּא עבר עבֵרה שנִפסל בה.
אבל המוֹדה מִפי עצמוֹ שהוּא חשוּד ושעבר עבֵרה שנִפסל בה,
אף על פי שחוֹששין לוֹ ואין ראוּי לעשוֹתוֹ עֵד לכתחִלה,
אִם נִתחיֵב שבוּעה משביעין אוֹתוֹ.
:שהרי אנוּ אוֹמרין לוֹ:
'אִם אמת אתה אוֹמֵר הִשבע,
ולֹא מִפני שעברת עבֵרה אסוּר לך להִשבע באמת.
ואִם שקר אתה אוֹמֵר הוֹדֵה לבעל דינך'.
אבל הנחשד בעֵדים אין אנוּ מאמינים אוֹתוֹ שיִשבע.
4
תקנת חכמים היא שכל המחוּיב שבוּעה מִן התוֹרה על טענת ודאי,
אִם היה חשוּד הרי התוֹבֵע נִשבע מִדִבריהם ונוֹטֵל מה שטען.
היוּ שניהן חשוּדין חזרה שבוּעה למחוּיב לה,
שהוּא הנִתבע,
וּמִתוֹך שאינוֹ יכוֹל להִשבע,
משלֵם.:היה החשוּד שוֹמֵר,
וטען שאבד הפִקדוֹן אוֹ נִגנב אין שכנגדוֹ יכוֹל להִשבע ולִטֹל,
שהרי אינוֹ טוֹענוֹ ודאי שאכלוֹ.
לפיכך, אִם טען בעל הפִקדוֹן ואמר:
'בפני שלח יד בפִקדוֹני' אוֹ 'פשע בוֹ' הרי התוֹבֵע נִשבע בתקנת חכמים,
ונוֹטֵל.
5
נִתחיֵב החשוּד שבוּעה מִדִבריהן,
אִם היה מִן הנִשבעין ונוֹטלין אינוֹ יכוֹל להִשבע ולִטֹל,
אלא הנִתבע שכנגדוֹ ישבע הסֵת ויפטֵר.
וכֵן פוֹגֵם שטרוֹ וכל כיוֹצֵא בוֹ שהיה חשוּד,
אוֹ שטען הלֹוה שפרעוֹ ואמר:
'ישבע לי' הרי הנִתבע נִשבע הסֵת,
ויפטֵר מִן השטר.
6
היה חשוּד מִן הנִשבעין בטענת ספֵק אינוֹ נִשבע,
לפי שהוּא חשוּד.
ואין שכנגדוֹ נִשבע,
לפי שלֹא נִתחיֵב זה שבוּעה מִן התוֹרה,
וּלפי שאין התוֹבֵע טוֹענוֹ טענת ודאי כדי שיִשבע על טענתוֹ.
7
נִתחיֵב החשוּד שבוּעת הסֵת אין שכנגדוֹ נִשבע ונוֹטֵל,
ששבוּעת הסֵת עצמה תקנה היא,
ולֹא עשוּ לה תקנה אחרת שיִשבע התוֹבֵע,
אלא הרי הנִתבע נִפטר בלֹא שבוּעה.
8
מי שנִתחיֵב שבוּעת הסֵת והיה התוֹבֵע חשוּד אין הנִתבע יכוֹל להפֹך עליו השבוּעה,
שהרי אין זה יכוֹל להִשבע,
אלא ישלֵם אוֹ ישבע הסֵת; אין שוֹמעין לזה לִתלוֹת בדבר שאי אפשר,
והרי זה כמי שהפך שבוּעה על הקטן,
שאין שוֹמעין לוֹ,
אלא אוֹ ישבע הסֵת אוֹ ישלֵם.
9
מי שנִתחיֵב שבוּעה,
בין מִן התוֹרה בין מִדִבריהם,
ונִשבע ונטל אוֹ נִשבע ונִפטר,
ואחר כך באוּ עליו עֵדים שהוּא חשוּד אין שבוּעתוֹ שנִשבע כלוּם,
ויֵש לבעל דינוֹ להוֹציא מידוֹ מה שנטל,
אוֹ ישבע זה שכנגדוֹ ויטֹל מִמנוּ.
10
לעוֹלם כזה דנין לחשוּד,
עד שיִלקה בבית דין,
אִם היוּ עליו עֵדים שלוֹקה על ידן,
ויעשה תשוּבה,
ויחזֹר לכשרוּתוֹ בין לעֵדוּת בין לִשבוּעה.
11
מי שטען על חבֵרוֹ,
וכפר בוֹ ונִשבע,
בין שבוּעת התוֹרה בין שבוּעת הסֵת,
ואחר כך באוּ עֵדים והֵעידוּ עליו שעל שקר נִשבע הרי זה משלֵם,
והוּחזק חשוּד על השבוּעה.
וּכבר בֵארנוּ בִשבוּעוֹת שכל הנִשבע על ממוֹן חבֵרוֹ ועשה תשוּבה חיב להוֹסיף חֹמש.
12
טענוֹ שיֵש לוֹ אצלוֹ חוֹב בעֵדים וקִנין,
ואמר: 'כֵן היה וּפרעתיך',
אוֹ שאמר:
'איני חיב לך כלוּם',
ונִשבע הסֵת,
ואחר כך באוּ עֵדי הקִנין אוֹ הוֹציא שטר ונִתקיֵם הרי זה משלֵם,
ואינוֹ חשוּד,
שהרי לֹא העידוּ שלֹא פרעוֹ,
ולֹא אמר הנִתבע:
'לֹא היוּ דברים מֵעוֹלם'.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.