1
חמֵש מעלוֹת עשוּ חכמים בבגדים,
ואֵלוּ הֵן:
בִגדי עמי הארץ מִדרס לאוֹכלי חוּליהן בטהרה,
וכֵן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרוֹת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
:וּבִגדי אוֹכלי חוּליהן בטהרה מִדרס לאוֹכלי מעשֵר שֵני.
אבל אוֹכלי חוּליהן בטהרה,
והֵן הנִקראין פרוּשין,
אינן כזבים אפִלוּ לִתרוּמה.
הרי זה הפרוּש טהוֹר,
אִם נגע בה בגוּפוֹ.
:וּבִגדי אוֹכלי מעשֵר שֵני מִדרס לאוֹכלי תרוּמה,
וּבִגדי אוֹכלי תרוּמה מִדרס לקֹדש.
אבל אוֹכלי תרוּמה עצמן אינם כזבים לקֹדש.
וּבִגדי אוֹכלי קֹדש מִדרס לחטאת,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת פרה אדוּמה.
אבל הטהוֹר לקֹדש אינוֹ כזב לחטאת.
2
וכֵן עשוּ חכמים מעלוֹת בטבילה.
כיצד? מי שטבל בלֹא כוּנה הרי זה טהוֹר לחוּלין ואסוּר במעשֵר שֵני,
עד שיִתכוֵּן לִטבֹל למעשֵר.
:טבל למעשֵר שֵני הרי זה בחזקת טהרה למעשֵר,
ואסוּר בִתרוּמה.
טבל לִתרוּמה הוּחזק לִתרוּמה,
ואסוּר בקֹדש.
טבל לקֹדש הוּחזק לקֹדש,
ואסוּר לחטאת.
טבל לחטאת הוּחזק לכֹל,
שהטוֹבֵל לחמוּר הוּחזק לקל.
טבל סתם,
ולֹא נִתכוֵּן לאחד מִכל אֵלוּ הרי זה טהוֹר לחוּלין בִלבד,
וטמֵא כשהיה אפִלוּ למעשֵר.
:וכֵן הנוֹטֵל ידיו אוֹ הִטבילן צריך כוּנה אפִלוּ למעשֵר,
וּמִן המעשֵר ומעלה צריך כוּנה,
אבל לחוּלין אינוֹ צריך כוּנה.
וכל המעלוֹת האֵלוּ מִדִברי סוֹפרים.
אבל דין תוֹרה,
הוֹאיל וטבל מִכל מקוֹם הרי הוּא טהוֹר לכֹל.
3
מי שהיה טהוֹר לִתרוּמה,
והִסיע את לִבוֹ מִלאכֹל נִטמא בהסח דעת,
ואסוּר לאכֹל תרוּמה עד שיִטבֹל פעם שניה.
ואינוֹ צריך הערֵב שמש.
היוּ ידיו טהוֹרוֹת לִתרוּמה,
והִסיע לִבוֹ מִלאכֹל,
אף על פי שיֹאמר:
'יוֹדֵע אני שלֹא נִטמאוּ ידי' הרי ידיו טמֵאוֹת בהסח הדעת,
שהרי הידים עסקניוֹת הֵן.
:אִם לִתרוּמה כֵן,
קל וחֹמר לקֹדש,
שכל המסיח דעתוֹ צריך טבילה.
ואִם לֹא שמר עצמוֹ מִטוּמאת מֵת,
ולֹא ידע בודאי שלֹא נִטמא הרי זה צריך הזאה שלישי וּשביעי מִפני הסח הדעת.
ואִם ידע שלֹא נִטמא במֵת,
והִסיח דעתוֹ מִשאר טוּמאוֹת הרי זה צריך טבילה והערֵב שמש אף לִתרוּמה.
ודבר ברוּר הוּא שכל הטבילוֹת האֵלוּ מִדִבריהם.
4
וכֵן גזרוּ חכמים על הכֵלים הנִמצאים בשוקים וּברחוֹבוֹת,
אפִלוּ במִדברוֹת,
שיִהיוּ בחזקת טוּמאה,
שמא בזב נִטמאוּ אוֹ במֵת.
וכֵן הרוּקין הנִמצאין שם בחזקת טוּמאה,
שמא רֹק זב וכיוֹצֵא בוֹ הוּא הרֹק הזה.
5
כל הכֵלים הנִמצאין בירוּשלים טהוֹרין,
אפִלוּ נִמצאוּ דרך ירידה לבית הטבילה,
שלֹא גזרוּ טוּמאה על הכֵלים הנִמצאין בירוּשלים,
חוּץ מִן הסכינין לִשחיטת הקדשים,
מִפני חוּמרת הקדשים.
:במה דברים אמוּרים? בסכין הנִמצֵאת בירוּשלים בִשאר ימוֹת השנה.
אבל אִם מצא סכין בירוּשלים ביוֹם ארבעה עשר בניסן שוֹחֵט בה הקדשים מיד,
ואפִלוּ חל ארבעה עשר לִהיוֹת בשבת,
שלֹא גזרוּ על הסכינין הנִמצאים ביוֹם הזה.
וכֵן אִם מצאה ביוֹם טוֹב שוֹחֵט בה מיד,
שחזקת כל הכֵלים ביוֹם טוֹב טהוֹרין.
6
מצא הסכין ביוֹם שלֹשה עשר מזה עליה וּמטבילה,
ושוֹחֵט בה למחר,
מִפני שעשוּ אוֹתה ביוֹם זה כאִלוּ יוֹם שלֹשה עשר שביעי שלה.
7
מצא סכין קשוּרה לסכין הידוּעה אצלוֹ,
בין ביוֹם טוֹב בין בִשאר הימים הרי היא כמוֹה,
אִם טהוֹרה טהוֹרה ואִם טמֵאה טמֵאה.
8
כל הרוּקין הנִמצאים בירוּשלים באמצע הדרך גזרוּ עליהם טוּמאה כִשאר הרוּקין הנִמצאין בכל מקוֹם.
וכל הרוּקין הנִמצאים בצדדין בירוּשלים טהוֹרים,
שהפרוּשים הֵן שמהלכין לצדדין,
כדי שלֹא יתטמאוּ במגע עמי הארץ.
וּבִשעת הרגל:
שבאמצע הדרך טהוֹרים,
שכל ישראֵל טהוֹרים ברגל; ושבצדדין טמֵאים,
שהטמֵאים ברגל מוּעטים,
והֵן פוֹרשין לִצדדי הדרכים.
9
כשֵם שהרִאשוֹן עוֹשה שֵני והשֵני עוֹשה שלישי,
כך ספֵק רִאשוֹן עוֹשה ספֵק שֵני,
וּספֵק שֵני עוֹשה ספֵק שלישי.
10
תרוּמה וקדשים שנִטמאוּ בִספֵק אב מֵאבוֹת הטוּמאוֹת של תוֹרה הרי אֵלוּ נִשרפין בטוּמאה זוֹ,
כגוֹן שנִסתפֵק לוֹ אִם נגע באב זה אוֹ לֹא נגע.
11
ויֵש שם ספֵקוֹת שאין שוֹרפין עליהן,
ואין אוֹכלין אוֹתן אכלין שנִסתפֵק לוֹ בהם,
אלא תוֹלין,
לֹא אוֹכלין ולֹא שוֹרפין.
ויֵש שם ספֵקוֹת ששוֹרפין עליהן את התרוּמה,
ואין צריך לוֹמר קדשים.
12
אבל על ספֵק ספֵק אין שוֹרפין עליו תרוּמה לעוֹלם,
ואין צריך לוֹמר קדשים,
אלא תוֹלין,
לֹא אוֹכלין ולֹא שוֹרפין.
13
על שִשה ספֵקוֹת שוֹרפין את התרוּמה,
וכוּלן גזֵרה מִדִבריהם,
ואֵלוּ הֵן:
על בית הפרס,
ועל עפר הבא מֵארץ העמים,
ועל בִגדי עם הארץ,
ועל הכֵלים הנִמצאין,
ועל הרוּקין הנִמצאין,
ועל מימי רגלי אדם טמֵא שנִתערבוּ במי רגלי בהֵמה מחצה למחצה ואין ידוּע אִם בטלוּ מראיהן אִם לֹא בטלוּ.
:כיצד? אִם נִטמֵאת תרוּמה מֵחמת אחד מִשִשה אֵלוּ,
אף על פי שעִקר טוּמאתן בספֵק הרי זוֹ תִשרֵף,
הוֹאיל וּודאי ספֵקוֹת אֵלוּ טמֵא מִן התוֹרה,
שהמֵת והזב טמֵאים מִן התוֹרה.
ואחד תרוּמה שנגעה באחת מִשֵש טוּמאוֹת האֵלוּ,
אוֹ שנִטמֵאת מֵחמת אחת מֵהן והרי היא שלישי לאחת מֵהן הרי זוֹ תִשרֵף.
:אבל אִם נִסתפֵק לוֹ בכל מקוֹם אִם נגע בבית הפרס וּבארץ העמים אוֹ לֹא נגע,
אִם נגע בִבגדים ורוּקים וכֵלים וּמי רגלים אֵלוּ אוֹ לֹא נגע הרי אֵלוּ תוֹלין,
מִפני שעִקר טוּמאתן מִפני הספֵק שמא טמֵאים הֵן אוֹ טהוֹרים,
ואִם תֹאמר טמֵאים,
שמא נגע שמא לֹא נגע,
ונִמצאוּ שני ספֵקוֹת,
ואין שוֹרפין על שני ספֵקוֹת אלא תוֹלין,
כמוֹ שבֵארנוּ.