1
כל הנוֹגֵע בידיו ברִאשוֹן לטוּמאה,
בין שהיה אוֹתוֹ רִאשוֹן אדם אוֹ כלי אוֹ אֹכל אוֹ משקין טמֵאין נִטמאוּ ידיו בִלבד עד הפרק.
וכֵן המכניס ידיו לאויר כלי חרש שנִטמא באב הטוּמאה,
אוֹ שהִכניס ידיו לבית מנוּגע נִטמאוּ ידיו.
וטוּמאת הידים מִדִברי סוֹפרים.
2
הידים שניוֹת לעוֹלם,
שאין טוּמאתן אלא מִדִבריהם,
וּכשגזרוּ טוּמאה עליהן גזרוּ שיִהיוּ כשֵני לטוּמאה.
אפִלוּ המכניס ידיו לבית המנוּגע,
אוֹ שנגע בידיו באדם שהוּא מטמֵא בגדים עד שלֹא פֵרֵש מִמטמאיו הרי ידיו שניוֹת.
3
הפִגוּל והנוֹתר וצריר של מנחוֹת הרי הֵן כרִאשוֹן לטוּמאה,
וּמוֹנין בהן רִאשוֹן ושֵני,
לפיכך מטמאין את הידים בכביצה.
ואין הפִגוּל והנוֹתר מִצטרפין אף על פי ששִעוּרן שוה בכביצה,
הוֹאיל וטוּמאת הידים מִדִבריהן.
אבל שאר האכלים מִצטרפין,
שאין אכלים טמֵאים מטמאין את הידים עד שיִהיוּ כביצה.
4
קוּלית הפִגוּל אוֹ הנוֹתר,
אף על פי שהיא סתוּמה,
הנוֹגֵע בה בידיו נִטמאוּ ידיו,
שהעצמוֹת של קדשים ששִמשוּ נוֹתר אוֹ פִגוּל מטמאין את הידים,
הוֹאיל ונעשוּ בסיס לדבר האסוּר.
5
בשר קֹדש שיצא חוּץ לִמחִצתוֹ הרי הוּא ספֵק אִם מטמֵא את הידים אוֹ אינוֹ מטמֵא,
לפיכך אינוֹ מטמֵא,
שספֵק טוּמאת הידים טהוֹר,
כמוֹ שיִתבאֵר.
ואִם בשר פסח שיצא חוּץ לבית הוּא הרי הוּא טהוֹר,
בני חבוּרה זריזין הֵן.
6
אין טוּמאת ידים במִקדש,
שבשעה שגזרוּ טוּמאה על הידים לֹא גזרוּ במִקדש.
אלא הנוֹגֵע באכלים טמֵאים וכיוֹצֵא בהן,
בין שנגע במִקדש בין שנגע חוּץ למִקדש,
ונגע בקדשים במִקדש לֹא טִמאן; ואִם נגע חוּץ למִקדש הרי זה מטמֵא את הקֹדש וּפוֹסֵל את התרוּמה,
כמוֹ שיִתבאֵר.
7
מי שנִטמֵאת ידוֹ אחת,
ונגעה באחרת האחרת טהוֹרה,
ונוֹטֵל את הטמֵאה ודיוֹ.
במה דברים אמוּרים? לִתרוּמה.
אבל לקֹדש,
אִם נִטמֵאת ידוֹ אחת ונגע בשניה טִמאה.
וּשתיהן צריכוֹת טבילה לקֹדש.
אבל לִתרוּמה בִנטילת ידים בִלבד יטהרוּ ידיו.
8
שלֹמֹה המלך וּבית דינוֹ גזרוּ על כל הידים שיִהיוּ שניוֹת,
אף על פי שלֹא ידע בודאי שנִטמאוּ,
מִפני שהידים עסקניוֹת.
ולֹא גזר שלֹמֹה על הידים טוּמאה אלא לקֹדש,
ואחר כך גזרוּ חכמים שאחריו אף לִתרוּמה.
וּלפיכך צריך נטילת ידים לִתרוּמה,
ואִם נגע בִתרוּמה קֹדם שיִטֹל ידיו פסלה,
ונִשרפת על טוּמאה זוֹ.
9
לט אדם ידוֹ במפה,
ואוֹכֵל בִתרוּמה בלֹא נטילת ידים,
ואין חוֹששין שמא יגע.
אבל לֹא יעשה כֵן בחוּלין שנעשוּ על טהרת הקֹדש אוֹ טהרת התרוּמה,
גזֵרה שמא יגע,
לפי שאינוֹ מקפיד עליהן.
10
הוֹאיל והידים שניוֹת,
אִם נגעוּ במשקין עשוּ אוֹתן תחִלה.
ואִם נגעוּ משקין אֵלוּ באכלים עוֹשין אוֹתן שֵני.
ואִם נגעוּ במשקין אחֵרים עוֹשין אוֹתן תחִלה,
שהמשקין תחִלה לעוֹלם,
כמוֹ שבֵארנוּ.
אבל אין משקין אֵלוּ שנִטמאוּ מֵחמת הידים מטמאין כֵלים כלל,
שעִקר טוּמאת הידים מִדִבריהן.
:וכֵן גזרוּ חכמים על כל אדם שיֹאכל אכלים טמֵאים,
בין שאכל אֹכל רִאשוֹן אוֹ אֹכל שֵני,
ועל כל השוֹתה משקין טמֵאים,
שיִהיה שֵני לטוּמאה עד שיִטבֹל.
ואִם נגע באכלים עשה אוֹתן שלישי.
ואִם נגע במשקין,
אפִלוּ משקֵה חוּלין עשה אוֹתן תחִלה לטמֵא אכלין וּמשקין אחֵרים,
אבל לֹא לטמֵא כֵלים,
הוֹאיל ועִקר טוּמאת אדם זה מִדִבריהם.
:וּמִפני מה גזרוּ טוּמאה על האוֹכֵל אכלים טמֵאים? שמא יֹאכל אֹכל רִאשוֹן אוֹ שֵני,
וישתה עליו משקֵה תרוּמה,
ונִמצא משקֵה תרוּמה טמֵא באֹכל שבפיו.
וכֵן השוֹתה משקין טמֵאין,
שמא יֹאכל עִמהן אֹכל תרוּמה,
ונִמצא טמֵא במשקין שבפיו,
וּכבר בֵארנוּ בִתרוּמוֹת שאסוּר לאכֹל תרוּמה טמֵאה.
11
אינוֹ מִתטמֵא עד שיֹאכל מאכלים טמֵאים כחצי פרס,
שהוּא כביצה וּמחצה סוֹחקת.
וכֵן השוֹתה אינוֹ מִתטמֵא עד שיִשתה מִמשקין טמֵאים רביעית.
וכל האכלים מִצטרפין לכחצי פרס לִפסֹל את הגויה,
וכל המשקין מִצטרפין לִרביעית.
ואִם אכל אוֹ שתה פחוֹת מִשִעוּר זה טהוֹר.
:אכל מעט ושהה,
ואכל מעט ושהה:
אִם יֵש מִתחִלה ועד סוֹף כדי אכילת פרס מִצטרפין; ואִם לאו אין מִצטרפין.
וכֵן אִם שתה מעט ושהה,
ושתה מעט ושהה:
אִם יֵש מִתחִלה ועד סוֹף כדי אכילת פרס מִצטרפין; ואִם לאו אין מִצטרפין.
אכל פחוֹת מִכשִעוּר,
וטבל ועלה,
ואכל מעט מיד,
אִם לֹא שהה ביניהן,
והרי אכילה שלִפני הטבילה ושלאחר הטבילה בִכדי אכילת פרס הרי אֵלוּ מִצטרפין.
12
אִשה שהיא רִאשוֹן לטוּמאה,
וּמניקה את בנה הרי הבֵן טהוֹר,
ולֹא גזרוּ עליו טוּמאה,
שאפִלוּ תֹאמר שינק רביעית,
אפשר שיֵש מִתחִלה ועד סוֹף יתֵר מִכדי אכילת פרס,
שהרי אינוֹ יוֹנֵק בבת אחת.
13
המעוּברת הִתירוּ לה שתִהיה אוֹכלת אכלים טמֵאים פחוֹת פחוֹת מִכשִעוּר,
ואף על פי שהיא אוֹכלת הרבֵה,
מִפני הסכנה.
ואינה צריכה טבילה,
אלא הרי היא טהוֹרה.