1
כל הקרבנוֹת אין מקריבין אוֹתן אלא ביוֹם,
שנאמר: "ביוֹם צוּתוֹ את בני ישראֵל להקריב את קרבניהם" ביוֹם ולֹא בלילה.
לפיכך אין שוֹחטין זבחים אלא ביוֹם,
ואין זוֹרקין דמם אלא ביוֹם השחיטה,
שנאמר: "ביוֹם הקריבוֹ את זִבחוֹ" ביוֹם הזביחה תִהיה ההקרבה.
וכיון ששקעה החמה נִפסל הדם.
2
כל שקרבוּ מתיריו ביוֹם מעלין אוֹתוֹ על המִזבֵח כל הלילה.
כיצד? זבחים שנִזרק דמם ביוֹם מקטירין אֵמוּריהן בלילה עד שיעלה עמוּד השחר.
וכֵן אֵברי העוֹלוֹת מקטירין אוֹתן בלילה עד שיעלה עמוּד השחר.
וּכדי להרחיק מִן הפשיעה אמרוּ חכמים שאין מקטירין האֵמוּרין ואֵברי העוֹלה אלא עד חצוֹת הלילה.
3
אף על פי שמוּתר להקטיר אֵמוּרין ואֵברין בלילה,
אין מאחרין אוֹתן לדעת,
אלא מִשתדלין להקטיר הכֹל ביוֹם.
חביבה מִצוה בִשעתה,
שהרי הקטֵר אֵברין ואֵמוּרין,
אף על פי שכשֵרין בלילה,
דוֹחין את השבת בִזמנן,
ואין מאחרין אוֹתן למוֹצאי שבת.
4
כל דבר שאינוֹ קרֵב אלא ביוֹם,
כגוֹן הקֹמץ והלבוֹנה והקטֹרת וּמנחוֹת הנִשרפוֹת מוּתר להקריבן עִם מבוֹא השמש,
והֵן מִתעכלין והוֹלכין כל הלילה,
כאֵברי עוֹלה.
5
הנסכים הבאים עִם הזבח אינן קרֵבין אלא ביוֹם,
שנאמר: "וּלנִסכיכם וּלשלמיכם" מקיש נסכים לִשלמים:
מה שלמים ביוֹם,
אף נסכים ביוֹם.
אבל הנסכים הבאין בִפני עצמן מִתקדשין בלילה וּקרֵבין בלילה.
לפיכך, אִם נִזדמנוּ לוֹ נסכים הבאים בִפני עצמן מקדישן וּמקריבן בלילה,
ועלוֹת השחר פוֹסלת בהן,
כאֵברי העוֹלוֹת.
6
כל היוֹם כשֵר לִסמיכה,
ולִשחיטה, ולִמליקה,
וּלהקטרה, להגשה,
וּלהזיה, ולִתנוּפה,
ולִקמיצה, וּלקרבן המוּספין.
וכל הלילה כשֵר להקטיר אֵמוּרין ואֵברין.
זה הכלל:
דבר שמִצותוֹ ביוֹם כשֵר כל היוֹם,
ודבר שמִצותוֹ בלילה כשֵר כל הלילה.
ואף על פי כֵן,
הזריזין מקדימין למִצווֹת.
7
כל הזבחים אין שוֹחטין אוֹתן לכתחִלה אלא בסכין מִכלי שרֵת.
ואִם שחט בכל דבר ששוֹחטין בוֹ החוּלין,
אפִלוּ בִקרוּמיוֹת של קנה כשֵרין.
8
וכל הזבחים שקִבֵל מִדמן פחוֹת מִכדי הזיה לֹא נִתקדֵש הדם.
וצריך להִתכוֵּן לקבֵל כל הדם.
:כיצד הוּא עוֹשה? אוֹחֵז הסימנין בידוֹ,
וּמוֹציא הסימנין והוּרידין לתוֹך המִזרק,
ושוֹחֵט שנים אוֹ רֹב שנים,
כדי שיִתקבֵל הדם כוּלוֹ בכלי.
וּמגביה הסכין למעלה,
כדי שלֹא יֵרֵד הדם מֵעליה אלא מִן הצוּאר.
ודם שבסכין מקנחוֹ בִשפת המִזרק.
9
אויר הכלי הרי הוּא ככלי.
היה מקבֵל הדם ונִפחתוּ שוּלי המִזרק קֹדם שיגיע הדם לאויר המִזרק,
ואחר כך הִגיע דם לאויר המִזרק הנִפחת לֹא נִתקדֵש הדם,
שהאויר שאין סוֹפוֹ לנוּח אינוֹ כמוּנח.
10
כל הזבחים צריך העוֹבֵד שתִהיה מחשבתוֹ לשֵם הזבח וּלשֵם בעליו בִשעת זביחה,
וּבִשעת קבלת הדם,
וּבִשעת הוֹלכת הדם,
וּבִשעת זריקתוֹ על המִזבֵח,
שנאמר: "וּבשר זבח תוֹדת שלמיו" שתִהיה זביחה,
עִם שאר העבוֹדוֹת הארבע,
לשֵם שלמיו.
וכֵן שאר הקרבנוֹת.
ואִם שחט ועבד שאר העבוֹדוֹת סתם,
ולֹא חשב כלל בעוֹלה וּבשלמים הרי הֵן כשֵרים,
ועלוּ לבעלים.
11
וצריך שתִהיה מחשבתוֹ בִשעת שחיטת העוֹלה לשֵם שִשה דברים:
לשֵם הזבח,
וּלשֵם הזוֹבֵח,
ושהזבח ליי ברוּך הוּא,
ושיקטירוֹ לאִשים,
ושהקטרתוֹ לריח בִלבד,
ושריח זה נחת רוּח לִפני הקדוֹש ברוּך הוּא.
ואִם שחט סתם כשֵר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
והשוֹחֵט חטאת ואשם צריך שתִהיה מחשבתוֹ לשֵם אוֹתוֹ החֵטא שבאוּ עליו.