1
אף על פי שלוֹקה הנִשבע לשוא אוֹ על שקר,
וכֵן הנִשבע שבוּעת העֵדוּת אוֹ שבוּעת הפִקדוֹן מֵביא קרבן אין מִתכפֵר להן עוֹן השבוּעה כוּלוֹ,
שנאמר: "לֹא ינקה יי" אין לזה נִקיוֹן מִדין שמים עד שיִפרע מִמנוּ על השֵם הגדוֹל שחִלֵל,
שנאמר: "וחִללת את שֵם אלֹהיך אני יי" .
לפיכך צריך אדם להִזהֵר מֵעוֹן זה יתֵר מִכל העבֵרוֹת.
2
עוֹן זה מִן החמוּרוֹת הוּא,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת תשוּבה.
אף על פי שאין בוֹ לֹא כרֵת ולֹא מיתת בית דין,
יֵש בוֹ חִלוּל השֵם המקוּדש,
שהוּא גדוֹל מִכל העוֹנוֹת.
3
מי שנִשבע בשמים וּבארץ וּבשמש וכיוֹצֵא בהן,
אף על פי שאין כוּנתוֹ אלא למי שבראם אין זוֹ שבוּעה.
וכֵן הנִשבע בנביא מִן הנביאים אוֹ בִכתב מִכִתבי הקֹדש,
אף על פי שאין כוּנתוֹ אלא למי ששלח נביא זה אוֹ למי שצִוּה בִכתב זה אין זוֹ שבוּעה.
ואף על פי שאין אֵלוּ שבוּעוֹת,
מאימין עליהן וּמלמדין את העם שלֹא ינהגוּ קלוּת רֹאש בכך,
וּמראין בעיניהן שזוֹ שבוּעה,
וּפוֹתחין להן פתח וּמתירין להן.
4
במה דברים אמוּרים? בִשאר כִתבי הקֹדש.
אבל הנִשבע בתוֹרה:
הנִשבע במה שכתוּב בה דעתוֹ על האזכרוֹת; ואִם נִשבע בה סתם דעתוֹ על הגויל,
ואין כאן שבוּעה.
נטלה בידוֹ ונִשבע בה הרי זה כמי שנִשבע במה שכתוּב בה,
ואסוּר.
5
הנִשבע בתוֹרה סתם:
אִם תלמיד חכמים הוּא אינוֹ צריך שאֵלה לחכם; ואִם עם הארץ הוּא צריך שאֵלה לחכם,
כדי שלֹא ינהגוּ קלוּת רֹאש בִשבוּעוֹת.
6
עבד שנִשבע אין רבוֹ צריך לִכפוֹתוֹ,
והרי הוּא אחר שנִשבע כקֹדם שנִשבע,
לפי שאין גוּפוֹ קנוּי לוֹ כדי שתחוּל עליו שבוּעתוֹ,
ונאמר בשבוּעוֹת:
"לאסֹר אִסר על נפשוֹ" מי שנפשוֹ בִרשוּתוֹ,
יצא עבד שהוּא בִרשוּת אחֵרים,
ונִמצא זה כמי שנִשבע על נִכסי אחֵר.
7
קטנים שנִשבעוּ והֵן יוֹדעין טעם השבוּעה,
אף על פי שאינן חיבין כוֹפין אוֹתן לעמֹד בדִבריהן,
כדי לחנכן וּלאיֵם עליהן,
כדי שלֹא ינהגוּ קלוּת רֹאש בִשבוּעוֹת.
ואִם היה הדבר שנִשבעוּ עליו דבר שאין הקטן יכוֹל לעמֹד בוֹ אלא אִם כֵן נִזק,
כגוֹן שנִשבע שיצוּם אוֹ שלֹא יֹאכל בשר זמן מרוּבה מכה אוֹתוֹ אביו אוֹ רבוֹ וגוֹעֵר בוֹ,
וּמראין לוֹ שהוּתרה שבוּעתוֹ,
כדי שלֹא יהיה רגיל להקֵל רֹאש בִשבוּעוֹת.
8
צריך להִזהֵר בקטנים הרבֵה וּללמֵד לשוֹנם דִברי אמת בלֹא שבוּעה,
כדי שלֹא יהיוּ רגילין להִשבע תמיד כגוֹים,
וזה הדבר כמוֹ חוֹבה הוּא על אבוֹתיהן ועל מלמדי תינוֹקוֹת.
9
השוֹמֵע הזכרת השֵם מִפי חבֵרוֹ לשוא,
אוֹ שנִשבע בפניו לשקר,
אוֹ שבֵרֵך ברכה שאינה צריכה,
שהוּא עוֹבֵר מִשוּם:
"לֹא תִשא את שֵם יי אלֹהיך לשוא" ,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת ברכוֹת הרי זה חיב לנדוֹתוֹ.
ואִם לֹא ינדֵהוּ הוּא בעצמוֹ יהֵא בנִדוּי.
וצריך להתיר אוֹתוֹ מיד,
כדי שלֹא יהיה מִכשוֹל לאחֵרים,
שהרי אינוֹ יוֹדֵע שנִדוּהוּ.
ואִם תֹאמר שיוֹדיעוֹ נִמצאוּ כל העוֹלם כוּלוֹ בנִדוּי,
שהרי לִמדוּ לשוֹנם מעוה וּשבוּעה תמיד.
10
במה דברים אמוּרים? בשהיה הנִשבע הזה אוֹ המברֵך לבטלה מֵזיד.
אבל אִם היה שוֹגֵג ולֹא ידע שזה אסוּר אינוֹ חיב לנדוֹתוֹ.
ואני אוֹמֵר שאסוּר לנדוֹתוֹ,
ולֹא ענש הכתוּב שוֹגֵג,
אלא מזהירוֹ וּמתרה בוֹ שלֹא יחזֹר.
11
ולֹא שבוּעה לשוא בִלבד היא האסוּרה,
אלא אפִלוּ להזכיר שֵם מִן השֵמוֹת המיוּחדין לבטלה אסוּר,
ואף על פי שלֹא נִשבע.
הרי הכתוּב מצוּה ואוֹמֵר:
"ליראה את השֵם הנִכבד והנוֹרא" ,
וּבִכלל יראתוֹ שלֹא יזכירוֹ לבטלה.
:לפיכך, אִם טעה הלשוֹן והוֹציא שֵם לבטלה ימהֵר מיד וישבֵח ויפאֵר ויאדֵר לוֹ,
כדי שלֹא יזכיר לבטלה.
כיצד? אמר:
'יי' אוֹמֵר:
'ברוּך הוּא לעוֹלם ועד' אוֹ 'גדוֹל הוּא וּמהוּלל מאֹד' וכיוֹצֵא בזה,
כדי שלֹא יהיה לבטלה.
12
אף על פי שמוּתר להִשאֵל על השבוּעה כמוֹ שאמרנוּ,
ואין בזה דֹפי,
וּמי שלִבוֹ נוֹקפוֹ בדבר זה אינוֹ אלא שמץ מינוּת אף על פי כֵן ראוּי להִזהֵר בדבר זה,
ואין נִזקקין להתיר אלא מִפני דבר מִצוה אוֹ מִפני צֹרך גדוֹל.
וטוֹבה גדוֹלה היא לאדם שלֹא ישבע כלל.
ואִם עבר ונִשבע שיִצטעֵר ויעמֹד בִשבוּעתוֹ,
שנאמר: "נִשבע להרע ולֹא ימִר" ,
וכתוּב אחריו:
"עֹשֵה אֵלה לֹא ימוֹט לעוֹלם" .
:בריך רחמנא דסיען