1
מי שנִשבע שבוּעת בִטוּי ונִחם על שבוּעתוֹ,
וראה שהוּא מִצטעֵר אִם קיֵם שבוּעה זוֹ ונהפכה דעתוֹ לדעת אחרת,
אוֹ שנוֹלד לוֹ דבר שלֹא היה בדעתוֹ בשבוּעה ונִחם בִגללוֹ הרי זה נִשאל לחכם אחד,
אוֹ לִשלֹשה הדיוֹטוֹת במקוֹם שאין חכם,
וּמתירין לוֹ שבוּעתוֹ,
ויהיה מוּתר לעשוֹת דבר שנִשבע שלֹא לעשוֹתוֹ אוֹ שלֹא לעשוֹת דבר שנִשבע לעשוֹתוֹ.
וזה הוּא הנִקרא התֵר שבוּעוֹת.
2
ודבר זה אין לוֹ עִקר כלל בתוֹרה שבִכתב.
:אלא כך למדוּ מִמֹשה רבֵנוּ מִפי הקבלה,
שזה שכתוּב:
"לֹא יחֵל דברוֹ" שלֹא יחלֵל הוּא בעצמוֹ דרך קלוּת רֹאש בִשאט בנפש,
כעִנין שנאמר:
"וחִללת את שֵם אלֹהיך אני יי" .
אבל אִם נִחם וחזר בוֹ חכם מתיר לוֹ.
3
ואין אדם יכוֹל להתיר שבוּעת עצמוֹ.
ואין אדם רשאי להתיר שבוּעה אוֹ נדר במקוֹם שיֵש בוֹ גדוֹל מִמנוּ בחכמה.
וּבמקוֹם שיֵש בוֹ רבוֹ אסוּר לוֹ להתיר אלא מִדעת רבוֹ.
4
זה שנִשבע,
הוּא שיבֹא לִפני חכם להתיר לוֹ,
בין איש בין אִשה,
ואינוֹ עוֹשה שליח להִשאֵל לוֹ על נִדרוֹ.
והבעל נעשה שליח לחרטת אִשתוֹ וּמתירין לה,
וּבִלבד שיהוּא השלֹשה מקוּבצין,
אבל לֹא יקבֵץ אוֹתם להתיר לה לכתחִלה.
ואינוֹ נעשה שליח להתיר נִדוּי לאִשתוֹ.
5
כיצד מתירין? יבֹא הנִשבע לחכם המוּבהק,
אוֹ לִשלֹשה הדיוֹטוֹת אִם אין שם מוּמחה,
ואוֹמֵר: 'אני נִשבעתי על כך וכך ונִחמתי,
ואִלוּ הייתי יוֹדֵע שאני מִצטעֵר בדבר זה עד כֹה' אוֹ 'שאֵרע לי כך וכך' 'לֹא הייתי נִשבע',
'ואִלוּ היתה דעתי בעֵת השבוּעה כמוֹ עתה,
לֹא הייתי נִשבע'.
והחכם אוֹ גדוֹל השלֹשה אוֹמֵר לוֹ:
'וּכבר נִחמת?',
והוּא אוֹמֵר:
'הין'. חוֹזֵר ואוֹמֵר לוֹ:
'מוּתר לך' אוֹ 'שרוּי לך' אוֹ 'מחוּל לך',
וכל כיוֹצֵא בעִנין זה בכל לשוֹן.
:אבל אִם אמר לוֹ:
'מוּפר לך' אוֹ 'נעקרה שבוּעתך' וכל כיוֹצֵא בעִנין זה לֹא אמר כלוּם,
שאין מֵפֵר אלא הבעל אוֹ האב,
אבל החכם אינוֹ אוֹמֵר אלא לשוֹן התֵר וּמחילה.
6
הקרוֹבים כשֵרים להתֵר נדרים וּשבוּעוֹת,
וּמתירין בלילה וּמֵעוֹמֵד,
שאין ההתֵר הזה דין.
לפיכך נִשאלין לִשבוּעוֹת וּנדרים בשבת אִם היה לצֹרך השבת,
כגוֹן שהִתירוּ לוֹ שבוּעתוֹ כדי שיֹאכל וישתה היוֹם.
ואפִלוּ היה לוֹ פנאי להתיר שבוּעתוֹ אוֹ נִדרוֹ מֵערב שבת הרי זה מתיר בשבת,
הוֹאיל והיא לצֹרך השבת.
7
ראוּבֵן שהִשביע לשִמעוֹן,
וענה אמֵן אוֹ קִבֵל השבוּעה,
ונִחם שִמעוֹן על שבוּעתוֹ ונִשאל עליה אין מתירין לוֹ אלא בִפני ראוּבֵן שהִשביעוֹ.
וכֵן אִם נִשבע ראוּבֵן אוֹ נדר שלֹא יֵהנה בשִמעוֹן אוֹ שלֹא יֵהנה בוֹ שִמעוֹן,
ונִחם ונִשאל לחכם אין מתירין לוֹ אלא בִפני שִמעוֹן שנדר מִמנוּ הניה,
ואפִלוּ היה שִמעוֹן קטן אוֹ גוֹי אין מתירין לוֹ אלא בפניו,
כדי שיֵדע הנִדר שהִתיר זה נִדרוֹ אוֹ שבוּעתוֹ וּלפיכך יֵהנה לוֹ.
8
אחד הנִשבע בינוֹ לבין עצמוֹ ואחד הנִשבע ברבים,
ואפִלוּ נִשבע בשֵם המיוּחד ביי אלֹהי ישראֵל ונִחם הרי זה נִשאל על שבוּעתוֹ וּמתירין לוֹ.
נִשבע על דעת רבים אוֹ שנדר על דעת רבים אין מתירין לוֹ לעוֹלם אלא לִדבר מִצוה.
9
כיצד? נִשבע ותלה שבוּעתוֹ בדעת רבים שלֹא יֵהנה בִפלוֹני לעוֹלם,
והוּצרכוּ בני אוֹתה העיר לִלמֹד תוֹרה אוֹ למי שימוּל בניהן אוֹ שיִזבח להם,
ולֹא נִמצא אלא זה בִלבד הרי זה נִשאל לחכם אוֹ לִשלֹשה הדיוֹטוֹת וּמתירין לוֹ שבוּעתוֹ,
ועוֹשה להם מִצווֹת אֵלוּ,
ונוֹטֵל שכרוֹ מֵאוֹתן האנשים שנִשבע שלֹא יֵהנה מֵהם.
10
מי שנִשבע ולֹא נִחם על שבוּעתוֹ,
וּבא לבית דין לקיֵם שבוּעתוֹ,
אִם ראוּ הדינין שהתֵר שבוּעה זוֹ גוֹרֵם למִצוה וּלשלוֹם בין איש לאִשתוֹ,
בין אדם לחבֵרוֹ,
ושקיוּם שבוּעה זוֹ גוֹרֵם לעבֵרה ולִקטטה פוֹתחין לוֹ פתח ונוֹשאין ונוֹתנין עִמוֹ בדבר,
וּמוֹדיעין לוֹ דברים שגוֹרמת שבוּעתוֹ,
עד שיִתנחֵם.
אִם נִחם בדִבריהם מתירין לוֹ,
ואִם לֹא נִחם ועמד במִריוֹ הרי זה יקיֵם שבוּעתוֹ.
11
כיצד? נִשבע שיגרֵש את אִשתוֹ,
אוֹ שלֹא יֵהנה ישראֵלי מִנכסיו,
אוֹ שלֹא יֹאכל בשר ולֹא ישתה יין שלֹשים יוֹם,
וכיוֹצֵא בזה אוֹמרין לוֹ:
'בני, אִם תגרֵש את אִשתך אתה מוֹציא לעז על בניך,
ואוֹמרין העם:
מִפני מה נִתגרשה אִמן של אֵלוּ? וּלמחר קוֹראין להן בני גרוּשה'.
ו'שמא תִנשֵא לאחֵר ואי אתה יכוֹל להחזירה',
וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ.
:וכֵן: 'זה שנִשבעת שלֹא יֵהנה ישראֵלי מִנכסיך למחר יצטרֵך זה,
ותִהיה עוֹבֵר על "וחי אחיך עִמך" ,
"והחזקת בוֹ" ,
"פתֹח תִפתח" ' וכיוֹצֵא בהן.
ו'זה שנִשבעת שלֹא תֹאכל בשר ושלֹא תִשתה יין שלֹשים יוֹם הרי אתה פוֹגֵע ברגל וּמבטֵל שִמחת יוֹם טוֹב ועֹנג שבת'.
אִם אמר:
'אִלוּ הייתי יוֹדֵע זה לֹא הייתי נִשבע' מתירין לוֹ; ואִם אמר:
'אף על פי כֵן לֹא נִחמתי,
ורוֹצה אני בכל זה' אין מתירין לוֹ.
12
אין פוֹתחין בנוֹלד.
כיצד? נִשבע שלֹא יֵהנה בִפלוֹני,
ונעשה סוֹפֵר העיר,
הוֹאיל ולֹא נִחם על שבוּעתוֹ אין פוֹתחין לוֹ בדבר זה.
אפִלוּ אמר הוּא מֵעצמוֹ:
'אילוּ הייתי יוֹדֵע לֹא הייתי נִשבע' אין מתירין לוֹ,
הוֹאיל ועדין לֹא נִחם,
אלא רצוֹנוֹ שלֹא יֵהנה לוֹ ולֹא יֵעשה זה סוֹפֵר.
אבל אִם נִחם הוּא מֵעצמוֹ מִפני הנוֹלד ונהפכה דעתוֹ מתירין לוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
13
מי שנִשבע על דבר,
ונִשבע שלֹא יתיר שבוּעה זוֹ,
ונִחם הרי זה נִשאל על השבוּעה האחרוֹנה בתחִלה שנִשבע שלֹא יתיר,
ואחר כך ישאֵל על הרִאשוֹנה.
14
נִשבע שלֹא ידבֵר עִם פלוֹני,
ונִשבע אחר כך שאִם ישאֵל על שבוּעה זוֹ ויתירה,
יהיה אסוּר לִשתוֹת יין לעוֹלם,
ונִחם הרי זה נִשאל על שבוּעה רִאשוֹנה וּמתירה,
ואחר כך ישאֵל על השניה,
שאין מתירין נדר אוֹ שבוּעה שעדין לֹא חלוּ.
לפיכך, אִם היה עוֹמֵד בניסן,
ונִשבע שלֹא יֹאכל בשר שלֹשים יוֹם מֵרֹאש חֹדש איר,
ונִחם אינוֹ נִשאל עד שיִכנֵס איר.
15
נִשבע שלֹא יֵהנה לִפלוֹני ושלֹא יֵהנה לחכם שיִשאֵל לוֹ על שבוּעה זוֹ נִשאל על הרִאשוֹנה,
ואחר כך ישאֵל על השניה.
16
נִשבע שלֹא יֵהנה לִפלוֹני,
והרי הוּא נזיר אִם נִשאל על שבוּעה זוֹ ישאֵל על שבוּעתוֹ תחִלה ואחר כך על נזירוּתוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
17
'שבוּעה שלֹא אֹכל היוֹם,
שבוּעה שלֹא אֹכל היוֹם,
שבוּעה שלֹא אֹכל היוֹם',
אוֹ שאמר על כִכר זוֹ:
'שבוּעה שלֹא אֹכלנה,
שבוּעה שלֹא אֹכלנה,
שבוּעה שלֹא אֹכלנה',
ונִשאל על שבוּעה רִאשוֹנה והוּתרה הרי זה חיב מִשוּם שבוּעה שניה.
וכֵן אִם נִשאל על השניה חיב מִשוּם שלישית.
נִשאל על השלישית בִלבד חיב מִשוּם רִאשוֹנה וּשניה.
נִשאל על השניה חיב מִשוּם רִאשוֹנה.
אִם כֵן,
מִפני מה אמרוּ אין שבוּעה חלה על שבוּעה? שאִם לֹא נִשאל ואכלה אינוֹ חיב אלא אחת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
18
מי שנִשבע שבוּעת בִטוּי להבא ושִקֵר בִשבוּעתוֹ,
כגוֹן שנִשבע שלֹא יֹאכל פת זוֹ ואכלה.
ואחר שאכלה,
קֹדם שיביא קרבנוֹ אִם היה שוֹגֵג אוֹ קֹדם שיִלקה אִם היה מֵזיד,
נִחם ונִשאל לחכם והִתירה לוֹ הרי זה פטוּר מִן הקרבן אוֹ מִן המלקוּת.
ולֹא עוֹד,
אלא אפִלוּ כפתוּהוּ לִלקוֹת,
ונִשאל והִתירוּ לוֹ קֹדם שיתחילוּ להלקוֹתוֹ הרי זה פטוּר.