1
מי שנִשבע שזרק איש פלוֹני צרוֹר לים והוּא לֹא זרק,
אוֹ שלֹא זרק והוּא זרק הרי זה חיב בִשבוּעת בִטוּי,
ואף על פי שאינוֹ בִלהבא שהרי אינוֹ יכוֹל להִשבע שיִזרֹק ושלֹא יזרֹק איש פלוֹני.
וכל מי שנִשבע על אחֵרים שיעשוּ כך וכך אוֹ לֹא יעשוּ,
אפִלוּ היוּ בניו אוֹ אִשתוֹ אינוֹ חיב בִשבוּעת בִטוּי,
שהרי אין בידוֹ לֹא לקיֵם ולֹא לבטֵל,
וּמכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת,
שהרי אין בידוֹ לקיֵם שבוּעה זוֹ,
ונִמצא גוֹרֵם לִשבוּעת שוא.
2
ולמה אינוֹ לוֹקה מִשוּם שבוּעת שוא? שהרי אפשר לאוֹתן אחֵרים שיִשמעוּ מִמנוּ ותִתקיֵם שבוּעתוֹ,
ונִמצא כשמתרין בוֹ בעֵת שנִשבע התראת ספֵק,
שאין לוֹקין עליה אלא אִם היה לאו שבה מפֹרש,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת סנהדרין.
:ואין אוֹתן אחֵרים נִזקקין לקיֵם דִברי זה הנִשבע,
אלא אִם כֵן ענוּ אמֵן,
כמוֹ שבֵארנוּ.
3
ואִם קימוּ דברוֹ הרי אֵלוּ משוּבחין,
שלֹא הִרגילוּ להוֹציא שבוּעה לשוא.
4
במה דברים אמוּרים? בשנִשבע על דבר שאינוֹ בִרשוּתוֹ,
כגוֹן שנִשבע ראוּבֵן על שִמעוֹן שלֹא יֵלֵך בִסחוֹרה אוֹ שלֹא יֹאכל בשר,
וכיוֹצֵא בזה.
אבל אִם נִשבע ראוּבֵן 'שלֹא יכנֵס שִמעוֹן בביתי' ו'שלֹא יֵהנה מִנכסי',
ועבר שִמעוֹן ונִכנס לביתוֹ של ראוּבֵן ונהנה מִנכסיו שלֹא מִדעת ראוּבֵן ראוּבֵן פטוּר,
שהרי הוּא אנוּס,
ושִמעוֹן חיב,
שעבר על דבר האסוּר לוֹ לעשוֹתוֹ,
שלֹא נִשבע זה אלא על דבר שהוּא בִרשוּתוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
5
'שבוּעה שלֹא אֹכל',
ואכל אכלין שאינן ראוּיין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוּיין לִשתיה פטוּר.
אכל דברים האסוּרין באכילה מִן התוֹרה,
כגוֹן שאכל כזית נבֵלוֹת וּטרֵפוֹת שקצים וּרמשים פטוּר מִשוּם שבוּעת בִטוּי.
:'שבוּעה שאֹכל',
ואכל אכלין שאינן ראוּיין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוּיין לִשתיה,
אוֹ שאכל נבֵלוֹת וּטרֵפוֹת וכיוֹצֵא בהן פטוּר מִשוּם שבוּעת בִטוּי,
שהרי יצא ידי אכילה; מֵאחר שהֵן חשוּבין אצלוֹ אכילתן שמה אכילה.
6
'שבוּעה שלֹא אכלתי',
והוּא אכל דברים שאינן ראוּיין לאכילה אוֹ נבֵלוֹת וּטרֵפוֹת שקצים וּרמשים חיב,
שאכילתן אכילה שמה,
שכבר הֵן חשוּבין אצלוֹ,
שהרי אכלן.
אבל להבא,
שנִשבע שלֹא יֹאכל ונִקרֹא נִקרא ואכלן אינה אכילה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
7
'שבוּעה שלֹא אֹכל כל שהוּא מִנבֵלוֹת וּטרֵפוֹת',
ואכל פחוֹת מִכזית חיב בִשבוּעה,
שהרי אינוֹ מוּשבע על חצי שִעוּר מֵהר סיני.
8
'שבוּעה שאֹכל פחוֹת מִכזית נבֵלה וּטרֵפה' חיב בִשבוּעה.
:'שבוּעה שלֹא אֹכל עפר' וכיוֹצֵא בוֹ מִדברים שאינן ראוּיין לאכילה:
אִם אכל כזית חיב; אכל פחוֹת מִכזית הרי זה ספֵק,
שמא יתחיֵב בכל שהוּא,
מִפני שאין זה דרכוֹ לאכילה כדי להצריכוֹ שִעוּר.
9
וכֵן הנִשבע שלֹא לאכֹל חרצן,
ואכל מִמנוּ פחוֹת מִכזית הרי זה ספֵק.
היה הנִשבע נזיר,
שהוּא אסוּר בחרצן בכזית,
ואכל מִמנוּ פחוֹת מִכזית אינוֹ חיב בִשבוּעת בִטוּי,
שאין דעתוֹ בִשבוּעתוֹ אלא על כזית שהוּא מוּשבע עליו,
ואין שבוּעה חלה עליו.
לפיכך, אִם פֵרֵש ואמר:
'שבוּעה שלֹא אֹכל חרצן אחד',
ואכלוֹ חיב.
10
'שבוּעה שלֹא אֹכל תמרים וּנבֵלוֹת וּטרֵפוֹת',
ואכל כזית נבֵלה אוֹ טרֵפה חיב אף מִשוּם שבוּעת בִטוּי,
שהרי כלל דברים האסוּרין עִם דברים המוּתרין,
וּמִתוֹך שחלה שבוּעה על התמרים,
חלה על דברים האסוּרין,
כמוֹ שבֵארנוּ.
11
אבל אִם נִשבע 'שלֹא אֹכל נבֵלה וּטרֵפה' וכיוֹצֵא בהן,
בין אכל בין לֹא אכל אין כאן חיוּב שבוּעה כלל,
לֹא שבוּעת בִטוּי ולֹא שבוּעת שוא.
12
נִשבע שיֹאכל נבֵלה וּטרֵפה וכיוֹצֵא בהן מֵאִסוּרי תוֹרה הרי זה לוֹקה מִשוּם שבוּעת שוא,
בין אכל בין לֹא אכל.
13
'שבוּעה שאֹכל כִכר זוֹ,
שבוּעה שלֹא אֹכלנה' השניה שבוּעת שוא,
שהרי מִצוה עליו לאכלה,
ולוֹקה על שבוּעה שניה,
בין אכל בין לֹא אכל.
ואִם לֹא אכלה חיב אף בִשבוּעת בִטוּי.
14
'שבוּעה שלֹא אֹכל כִכר זוֹ,
שבוּעה שאֹכלנה' השניה שבוּעת שוא,
שהרי זוֹ אסוּרה עליו לאכלה,
ולוֹקה על שבוּעה שניה זוֹ,
בין אכלה בין לֹא אכלה.
ואִם אכלה לוֹקה אף מִשוּם שבוּעת בִטוּי.
:וכֵן כל הנִשבע לבטֵל את המִצוה ולֹא בִטֵל פטוּר מִשבוּעת בִטוּי,
ולוֹקה מִשוּם שבוּעת שוא,
ועוֹשה המִצוה שנִשבע לבטלה.
15
כיצד? כגוֹן שנִשבע שלֹא יעשה סוּכה,
ושלֹא ילבש תפִלין,
ושלֹא יתֵן צדקה.
וכֵן הנִשבע לחבֵרוֹ 'שלֹא אעיד לך עֵדוּת זוֹ שאני יוֹדעה' אוֹ 'שלֹא אעיד לך אִם אֵדע לך עֵדוּת' הרי זה לוֹקה מִשוּם שבוּעת שוא,
מִפני שהוּא מצוּוּה להעיד.
וכֵן האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'שבוּעה שלֹא אֵדע לך עֵדוּת' הרי זוֹ שבוּעת שוא,
שאין בידוֹ שלֹא יֵדע לוֹ עֵדוּת.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
16
נִשבע לקיֵם את המִצוה ולֹא קיֵם פטוּר מִשבוּעת בִטוּי.
כיצד? כגוֹן שנִשבע שיעשה לוּלב אוֹ סוּכה אוֹ שיִתֵן צדקה לעני אוֹ שיעיד לוֹ אִם יֵדע לוֹ עֵדוּת,
ולֹא עשה ולֹא נתן הרי זה פטוּר מִשוּם שבוּעת בִטוּי,
שאין שבוּעת בִטוּי חלה אלא על דִברי הרשוּת שאִם רצה עוֹשה ואִם רצה אינוֹ עוֹשה,
שנאמר: "להרע אוֹ להיטיב" .
:לפיכך, כל הנִשבע להרע לאחֵרים פטוּר מִשבוּעת בִטוּי,
כגוֹן שנִשבע שיכה פלוֹני אוֹ יקללנוּ אוֹ יגזֹל ממוֹנוֹ אוֹ ימסרנוּ ביד אנס,
מִפני שהוּא מצוּוּה שלֹא לעשוֹת.
ויֵראה לי שהוּא לוֹקה מִשוּם שבוּעת שוא.
17
נִשבע להרע לעצמוֹ,
כגוֹן שנִשבע שיחבֹל לעצמוֹ אף על פי שאינוֹ רשאי שבוּעה חלה עליו,
ואִם לֹא הֵרע חיב מִשוּם שבוּעת בִטוּי.
נִשבע להֵטיב לאחֵרים הטבה שבידוֹ לעשוֹתה,
כגוֹן שידבֵר עליו לשִלטוֹן אוֹ יכבדנוּ שבוּעה חלה עליו,
ואִם עבר ולֹא עשה חיב מִשוּם שבוּעת בִטוּי.
18
נִשבע שלֹא יֹאכל מצה שנה אוֹ שתים הרי זה אסוּר לאכֹל בלילי הפסח,
ואִם אכל חיב מִשוּם שבוּעת בִטוּי.
ואין זוֹ שבוּעת שוא,
שהרי לֹא נִשבע שלֹא יֹאכל מצה בלילי הפסח,
אלא כלל עִתים שאכילת מצה בהן רשוּת עִם עֵת שאכילתוֹ בוֹ מִצוה,
וּמִתוֹך שחלה שבוּעה על שאר הימים,
חלה על לילי הפסח.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה,
כגוֹן שנִשבע שלֹא יֵשֵב בצֵל סוּכה לעוֹלם אוֹ שלֹא יעלה עליו בגד שנה אוֹ שתים.
19
נִשבע שהִניח תפִלין היוֹם אוֹ לֹא הִניח,
שנִתעטֵף פלוֹני בציצית אוֹ לֹא נִתעטֵף הרי זוֹ שבוּעת בִטוּי לשעבר,
שזה מגיד דבר שנעשה,
ולֹא נִשבע על המִצוה לֹא לקימה ולֹא לבטלה.
20
נִשבע שלֹא יישן שלֹשה ימים אוֹ שלֹא יֹאכל כלוּם שִבעת ימים וכיוֹצֵא בזה,
שהיא שבוּעת שוא אין אוֹמרין:
יֵעוֹר זה עד שיִצטעֵר,
ויצוּם עד שיִצטעֵר ולֹא יהיה בוֹ כֹח לִסבֹל,
ואחר כך יֹאכל אוֹ יישן,
אלא מלקין אוֹתוֹ מיד מִשוּם שבוּעת שוא,
ויישן ויֹאכל בכל עֵת שיִרצה.
21
נִשבע שראה גמל פוֹרֵח באויר,
אמרוּ לוֹ:
'היאך אמרת לשוא?',
ואמר: 'עוֹף גדוֹל ראיתי,
וּמִגדלוֹ קראתיו גמל,
וכך היה בדעתי' אין זה כלוּם,
שאין כל אדם קוֹראין גמל אלא לגמל,
וּבטלה דעתוֹ אֵצל כל אדם,
ולוֹקה. וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
22
דבר ידוּע אֵצל החכמים בעלי שֵכל וּמדע,
שהשמש גדוֹלה מִן הארץ מֵאה ושִבעים פעמים.
נִשבע אחד מִן העם שהשמש גדוֹלה מִן הארץ אינוֹ לוֹקה מִשוּם שבוּעת שוא,
שאף על פי שהדבר כֵן הוּא,
אין דבר זה גלוּי ידוּע לכל העם,
אלא לִגדוֹלי הנבוֹנים בִלבד,
ואינוֹ חיב אלא אִם נִשבע על דבר גלוּי וידוּע לִשלֹשה בני אדם מִשאר העם,
כגוֹן איש שהוּא איש אוֹ אבן שהיא אבן.
:וכֵן אִם נִשבע שהשמש קטנה מִן הארץ אינוֹ לוֹקה,
אף על פי שאין הדבר כֵן,
מִפני שאין זה ידוּע לכל אדם,
ואינוֹ כמי שנִשבע על האיש שהוּא אִשה,
שהרי לֹא נִשבע אלא על ראית עיניו,
שהרי הוּא רוֹאה אוֹתה קטנה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה מִדִברי חשבוֹן תקוּפוֹת וּמזלוֹת וגימטריאוֹת וכיוֹצֵא בהן מִדִברי חכמה שאינן נִכרין אלא לאנשים אחדים.