1
אחד הנִשבע אחת מֵארבע מיני שבוּעוֹת אֵלוּ מִפי עצמוֹ,
ואחד המוּשבע מִפי אחֵרים וענה אמֵן,
אפִלוּ הִשביעוֹ גוֹי אוֹ קטן וענה אמֵן חיב,
שכל העוֹנה אמֵן אחר השבוּעה,
כמוֹציא שבוּעה מִפיו.
ואחד העוֹנה אמֵן אוֹ האוֹמֵר דבר שעִנינוֹ כעִנין אמֵן,
כגוֹן שאמר:
'הין' אוֹ 'מחוּיב אני בִשבוּעה זוֹ' אוֹ 'קִבלתי עלי שבוּעה זוֹ',
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה בכל לשוֹן הרי זה כנִשבע לכל דבר,
בין לחיבוֹ מלקוּת בין לחיבוֹ קרבן.
2
אחד הנִשבע אוֹ שהִשביעוֹ אחֵר בשֵם המיוּחד אוֹ באחד מִן הכִנוּיין,
כגוֹן שנִשבע 'במי ששמוֹ חנוּן' וּ'במי ששמוֹ רחוּם' וּ'במי ששמוֹ ארך אפים' וכיוֹצֵא בהן בכל לשוֹן הרי זוֹ שבוּעה גמוּרה.
:וכֵן 'אלה' ו'ארוּר' הרי הֵן שבוּעה,
והוּא שיזכיר שֵם מִן השֵמוֹת אוֹ כִנוּי מִן הכִנוּיין.
כיצד? כגוֹן שאמר:
'באלה' אוֹ 'ארוּר' 'ליי' אוֹ 'למי ששמוֹ חנוּן' 'מי שיֹאכל דבר פלוֹני',
ואכלוֹ הרי זה נִשבע על שקר.
וכֵן בִשאר מיני שבוּעוֹת.
3
וכֵן האוֹמֵר:
'שבוּעה ביי' אוֹ 'במי ששמוֹ חנוּן' 'שלֹא אֹכל',
ואכל; 'שזוֹ אִשה',
והוּא איש; 'שאין לך בידי כלוּם',
ויֵש לוֹ; 'שאיני יוֹדֵע לך עֵדוּת',
והוּא יוֹדֵע הרי זה חיב.
4
אמר 'אלה' אוֹ 'ארוּר' אוֹ 'שבוּעה',
ולֹא הִזכיר שֵם ולֹא כִנוּי הרי זה אסוּר בדבר שנִשבע עליו,
אבל אינוֹ לוֹקה ולֹא מֵביא קרבן אִם עבר על שבוּעתוֹ,
עד שיִהיה בה שֵם מִן השֵמוֹת המיוּחדין אוֹ כִנוּי מִן הכִנוּיין,
כמוֹ שבֵארנוּ.
5
ולֹא השבוּעה בִלבד,
אלא כל כִנוּי שבוּעה כִשבוּעה,
כגוֹן שהיוּ אנשי אוֹתוֹ המקוֹם עִלגים והיוּ קוֹראין לשבוּעה 'שבוּתה' אוֹ 'שקוּקה',
אוֹ שהיוּ ארמים,
שלשוֹן שבוּעה בִלשוֹנם 'מוֹמתא',
והיוּ העִלגים מכנין אוֹתה ואוֹמרין 'מיהא' כיון שאמר לשוֹן שמשמעוֹ ועִנינוֹ שבוּעה,
הרי זה חיב כמי שהוֹציא לשוֹן שבוּעה.
6
וכֵן האוֹמֵר 'לאו לאו' שני פעמים אוֹ 'הין הין',
והִזכיר שֵם אוֹ כִנוּי הרי זה כנִשבע.
וכֵן 'ימין' שבוּעה וּ'שמֹאל' שבוּעה,
שנאמר: "נִשבע יי בימינוֹ וּבִזרוֹע עוּזוֹ" .
וכֵן האוֹמֵר:
'מִבטא שלֹא אעשה כך וכך',
והִזכיר שֵם אוֹ כִנוּי הרי זוֹ שבוּעה.
7
אמר: 'אִסר ליי' אוֹ 'למי ששמוֹ חנוּן' 'שלֹא אעשה' אוֹ 'שאעשה',
הוֹאיל והוֹציאוֹ בִלשוֹן שבוּעה הרי הוּא כִשבוּעה.
8
שמע חבֵרוֹ נִשבע,
ואמר: 'ואני כמוֹתך',
הוֹאיל ולֹא הוֹציא שבוּעה מִפיו ולֹא הִשביעוֹ חבֵרוֹ הרי זה פטוּר.
וזה הוּא מתפיס בִשבוּעה,
שהוּא פטוּר.
9
וכֵן אִם נִשבע 'שלֹא אֹכל בשר זה',
וחזר ואמר:
'והרי הפת הזה כבשר הזה' הרי זה פטוּר על הפת,
שהרי לֹא הוֹציא שבוּעה עליה,
אלא הִתפיסה.
ואף על פי שהוּא פטוּר מִן המלקוּת וּמִן הקרבן,
אסוּר לוֹ לאכֹל אוֹתה הפת שהִתפיסה בִשבוּעה.
10
מי שנִתכוֵּן לִשבוּעה,
וגמר בלִבוֹ שלֹא יֹאכל היוֹם אוֹ שלֹא ישתה,
ושדבר הזה אסוּר עליו בִשבוּעה,
ולֹא הוֹציא בִשפתיו הרי זה מוּתר,
שנאמר: "לבטֵא בִשפתים" אין הנִשבע חיב עד שיוֹציא עִנין שבוּעה בִשפתיו.
11
וכֵן אִם גמר בלִבוֹ להִשבע,
וטעה והוֹציא בִשפתיו דבר שלֹא היה בלִבוֹ הרי זה מוּתר.
:כיצד? המִתכוֵּן להִשבע שלֹא יֹאכל אֵצל ראוּבֵן,
וּכשבא להוֹציא שבוּעה,
נִשבע שלֹא יֹאכל אֵצל שִמעוֹן הרי זה מוּתר לאכֹל עִם ראוּבֵן,
שהרי לֹא הוֹציא בִשפתיו,
ועִם שִמעוֹן,
שהרי לֹא היה בלִבוֹ.
12
וכֵן שאר מיני שבוּעוֹת אינוֹ חיב עד שיִהיה פיו ולִבוֹ שוין.
:לפיכך, אִם נִשבע אחד בפנינוּ שלֹא יֹאכל היוֹם,
ואכל, והִתרוּ בוֹ,
ואמר: 'אני לֹא היה בלִבי אלא שלֹא אֵצֵא היוֹם,
וטעה לשוֹני והוֹציא אכילה שלֹא היתה בלִבי' הרי זה אינוֹ לוֹקה,
עד שיוֹדה בִפני עֵדים קֹדם שיֹאכל שעל אכילה נִשבע,
אוֹ שקִבֵל עליו התראה ולֹא טען שטעה בעֵת התראה,
אף על פי שטען אחר כך אין שוֹמעין לוֹ.
:וכֵן אִם הִתרוּ בוֹ,
ואמר: 'מֵעוֹלם לֹא נִשבעתי' אוֹ 'לֹא נדרתי' 'על דבר זה',
ואחר שהֵעידוּ עליו שנִשבע אוֹ נדר,
אמר: 'כֵן היה,
אבל לֹא היה פי ולִבי שוין' אוֹ 'תנאי היה בלִבי על הנדר' אין שוֹמעין לוֹ,
ולוֹקה.
13
כיוֹצֵא בוֹ,
אמרוּ לוֹ:
'אִשתך נדרה',
ואמר: 'בלִבי היה להפֵר לה,
והֵפרתי' שוֹמעין לוֹ.
אמרוּ לוֹ:
'נדרה', והוּא אוֹמֵר:
'לֹא נדרה',
וכיון שראה אוֹתם הֵעידוּ עליו,
אמר: 'בלִבי היה להפֵר' אין שוֹמעין לוֹ.
14
גמר בלִבוֹ שלֹא יֹאכל פת חִטים,
ונִשבע שלֹא לאכֹל פת סתם אסוּר בפת חִטים,
שפת חִטים פת שמה.
15
מי שנִשבע ואמר:
'שבוּעה שלֹא אֹכל היוֹם,
ועל דעתכם אני נִשבע' אין זה יכוֹל לוֹמר:
'כך וכך היה בלִבי',
שלֹא נִשבע זה על דעתוֹ אלא על דעת אחֵרים,
וכיון שהיה פיו ולִבם של אחֵרים שוין,
שנִשבע על דעתן חיב; לִבם של אֵלוּ בִמקוֹם לִבוֹ קם.
וכֵן בִשאר מיני שבוּעוֹת.
16
לפיכך, כשמשביעין הדינין את הנִשבע,
אוֹמֵר לוֹ:
'לֹא על דעתך אנוּ משביעין אוֹתך,
אלא על דעתֵנוּ'.
17
מי שנִשבע והיה פיו ולִבוֹ שוין בשבוּעה,
ואחר שנאסר חזר בוֹ מיד בתוֹך כדי דִבוּר,
והוּא כדי שיֹאמר תלמיד לרב:
'שלוֹם עליך רבי',
ואמר: 'אין זוֹ שבוּעה' אוֹ 'נִחמתי' אוֹ 'חזרתי' וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ שעִנינם שהִתיר מה שאסר הרי זה מוּתר,
ונעקרה השבוּעה,
שזה דוֹמה לטוֹעה.
18
וכֵן אִם אמרוּ לוֹ אחֵרים:
'חזֹר בך' אוֹ 'מוּתר לך' וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ,
וקִבֵל מֵהן בתוֹך כדי דִבוּר ואמר:
'הין' אוֹ 'חזרתי בי' וכיוֹצֵא בזה הרי זה מוּתר.
ואִם אחר כדי דִבוּר אינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ.
19
נִשבע, וחזר בוֹ בתוֹך כדי דִבוּר בלִבוֹ אין זה כלוּם.
וכֵן אִם אמרוּ לוֹ אחֵרים:
'חזֹר בך' אוֹ 'מוּתר לך' אוֹ 'מחוּל לך',
וקִבֵל דִבריהם בלִבוֹ בתוֹך כדי דִבוּר אין זה כלוּם,
עד שיוֹציא החזרה בפיו כמוֹ השבוּעה.