1
הנוֹתֵן מתנה אין בה דין בן המצר.
היה כתוּב בִשטר מתנה שאחריוּת מתנה זוֹ על הנוֹתֵן יֵש בה דין בן המצר; הוֹאיל ויֵש בה אחריוּת,
מכירה היא,
ולֹא כתב מתנה אלא לבטֵל זכוּת בן המצר.
וכמה נוֹתֵן לוֹ? מה שהוּא שוה.
2
אמר הלוֹקֵח:
'כֵן הוּא,
והערמה עשינוּ,
וּמכירה היא,
בכך וכך קניתיה' נִשבע בִנקיטת חֵפץ ונוֹטֵל,
כדין השלוּחין.
ויֵראה לי שצריך לִטעֹן דמים שהֵן ראוּיים אוֹ יתֵר מעט.
אבל אִם אמר על שוה מֵאה:
'במאתים קניתי' אינוֹ נאמן.
3
היה כתוּב בִשטר מתנה:
'וקִבלתי עלי אחריוּת מתנה זוֹ,
שאִם תֵצֵא מידוֹ אתֵן לוֹ מאתים' נוֹתֵן לוֹ בן המצר מאתים ואחר כך מסלקוֹ,
ואף על פי שאינה שוה אלא מנה.
4
החליף חצֵר בחצֵר אין בוֹ דין בעל המצר.
החליף חצֵר בִבהֵמה אוֹ בִשאר מִטלטלין רוֹאין דמי אוֹתה הבהֵמה אוֹ אוֹתן המִטלטלין,
ונוֹתֵן לוֹ בן המצר וּמסלקוֹ,
ואינוֹ יכוֹל לוֹמר לוֹ:
'תֵן לי כמין שלקחתי בוֹ',
שזוֹ הערמה היא,
ואינה מוֹעלת כלוּם.
5
מכר לוֹ קרקע מעט באמצע שדֵהוּ,
ואחר כך מכר לוֹ קרקע בצד אוֹתה שבאמצע רוֹאין:
אִם אוֹתוֹ המעט שמכר לוֹ תחִלה הוּא עִדית אוֹ זִבוּרית לגבי זֹאת הקרקע שמכר לוֹ באחרוֹנה זכה הלוֹקֵח,
ואין בן המצר יכוֹל לסלקוֹ,
שהרי הוּא עצמוֹ בן המצר הוּא מִפני אוֹתוֹ המעט שקנה באמצע; ואִם אוֹתוֹ המעט כמוֹ זֹאת שמכר לוֹ בסוֹף בצִדוֹ הרי זה מערים,
וּבן המצר מסלֵק אוֹתוֹ מִן השדה שקנה בסוֹף.
6
המוֹכֵר על תנאי,
בין שהִתנה מוֹכֵר בין שהִתנה לוֹקֵח אין בן המצר יכוֹל לסלקוֹ,
עד שיִתקימוּ התנאין ויזכה הלוֹקֵח בקרקע ולֹא תִשאֵר בה עִלה כלל,
ואחר כך יסלֵק אוֹתוֹ.
7
הלוֹקֵח שבנה והִשביח,
אוֹ סתר והִפסיד בן המצר מסלקוֹ,
ונוֹתֵן לוֹ דמים הראוּיין לוֹ,
והרי הוּא בכל מעשיו כמוֹ השליח.
וכֵן אִם לוה הלוֹקֵח קֹדם שיסלֵק אוֹתוֹ בן המצר,
וסִלקוֹ בן המצר אין בעל חוֹב שלוֹ טוֹרֵף מיד בן המצר.
:זה הוּא העִקר בכל אֵלוּ הדינים,
שכל הלוֹקֵח בצד מצר חבֵרוֹ הרי הוּא כמוֹ שליח לחבֵרוֹ,
וּלתקֵן שלחוֹ ולֹא לעוֵּת.
לפיכך, אִם הִשביח נוֹטֵל ההוֹצאה; ואִם הִפסיד וחפר והרס אוֹ אכל פֵרוֹת מנכין לוֹ מִן הדמים.
:במה דברים אמוּרים שמחשבין לוֹ הפֵרוֹת? בשאכלן אחרי שבא בן המצר והֵביא מעוֹת לסלקוֹ.
אבל כל הפֵרוֹת שאכל מִקֹדם שלוֹ הוּא אוֹכֵל,
ואין מחשבין אוֹתן.
8
אחד שלקח מִשנים שדה אחת,
וּבא בעל המצר לסלקוֹ מֵחציה בִלבד שלקח מִן האחד אינוֹ יכוֹל,
אלא אוֹ מסלקוֹ מִכוּלה אוֹ מניח כוּלה.
אבל המוֹכֵר קרקע לִשנים יֵש לבעל המצר לסלֵק שניהם אוֹ לסלֵק אחד וּלהניח אחד.
9
בן המצר שבא לסלֵק את הלוֹקֵח,
וקֹדם שיסלקוֹ מכר את השדה שיֵש לוֹ על המצר אִבֵד את זכוּתוֹ.
10
שליח שמכר,
והרי הוּא בעל המצר אינוֹ מסלֵק את הלוֹקֵח,
שהרי הוּא מכר לוֹ,
ואין לך מחילה גדוֹלה מִזוֹ.
11
בעל חוֹב של מוֹכֵר שטרף השדה מיד בעל המצר הרי בעל המצר חוֹזֵר ונוֹטֵל מִן הלוֹקֵח שסִלקוֹ,
והלוֹקֵח חוֹזֵר ונוֹטֵל מִן המוֹכֵר.
12
כל בעל חוֹב שטרף בחוֹבוֹ יֵש לבעל המצר לסלקוֹ; לֹא יהיה כֹח הטוֹרֵף גדוֹל מִכֹח הלוֹקֵח.
ואִם ירצה הנִטרף לִתֵן הדמים שהיוּ עליו חוֹב תחזֹר לוֹ שדֵהוּ לעוֹלם,
כמוֹ שיִתבאֵר בִמקוֹמוֹ.
13
קטן שהיה בן המצר,
וראוּ בית דין שזכוּת היא לוֹ מסלקין לוֹ את הלוֹקֵח,
אוֹ יטלוּ לוֹ חֵלק עִם שאר בעלי המצר,
כמוֹ שיִראוּ.
14
בעל שהיתה אִשתוֹ בן המצר הרי זה מסלֵק את הלוֹקֵח; שכל נִכסי אִשתוֹ בִרשוּתוֹ,
וכל זכוּת שתבֹא לה זכוּת היא לוֹ.
אפִלוּ קנוּ מיד אִשתוֹ שמחלה בִזכוּת זוֹ ללוֹקֵח אינוֹ מוֹעיל,
אלא הבעל מסלקוֹ.
:עמדה האִשה מִדעתה וסִלקה את הלוֹקֵח,
וכֵן העבד שהיה נוֹשֵא ונוֹתֵן בנִכסי אדוֹניו שסִלֵק את הלוֹקֵח:
אִם רצה הבעל אוֹ האדוֹן מקיֵם על ידיהן; ואִם רצה לֹא יקיֵם,
ותחזֹר ללוֹקֵח,
ויחזיר הדמים.