1
יֵש טוּמאוֹת מִן המֵת שאין הנזיר מגלֵח עליהן ולֹא סוֹתֵר את הקוֹדמין,
ואף על פי שנִטמא בהן טוּמאת שִבעה.
לפי שלֹא נאמר בוֹ:
'וכי יטמא לנפש' אלא:
"וכי ימוּת מֵת עליו" עד שיִטמֵא בטוּמאוֹת שהֵן מֵעצמוֹ של מֵת,
ואחר כך יביא קרבנוֹת טוּמאה ויגלֵח תִגלחת טוּמאה ויפלוּ כל הימים הרִאשוֹנים.
2
ואֵלוּ טוּמאוֹת מִן המֵת שהנזיר מגלֵח עליהן:
על הנֵפל,
ואפִלוּ לֹא נִתקשרוּ אֵבריו בגידים; ועל כזית מִבשר המֵת; ועל כזית נצל; ועל עצמוֹת שהֵן רֹב מִנין העצמוֹת,
אף על פי שאין בהן רֹבע הקב; ועל העצמוֹת שהֵן רֹב בִנינוֹ של מֵת,
ואף על פי שאין בהן רֹבע הקב; ועל חצי קב עצמוֹת אף על פי שאין בהן לֹא רֹב בִנינוֹ ולֹא רֹב מִנינוֹ,
וכל העצמוֹת יהיוּ מִשל מֵת אחד לֹא מִשני מֵתים; ועל השִדרה הבאה מִמֵת אחד; ועל הגוּלגֹלת של מֵת אחד; ועל אֵבר מִן המֵת הבא מִמֵת אחד; ועל אֵבר מִן החי מֵאדם אחד,
שיֵש עליהן בשר שראוּי לעלוֹת בוֹ ארוּכה בחי; ועל חצי לֹג דם הבא מִמֵת אחד; ועל מלֹא חפנים רקב המֵת.
:אי זה הוּא נצל? זה בשר המֵת שנִמוֹח ונעשה לֵחה סרוּחה.
3
ואין רקב המֵת מטמֵא עד שיִקבֵר ערֹם בארוֹן של שיש ויהיה כוּלוֹ שלֵם.
חסר מִמנוּ אֵבר,
אוֹ שנִקבר בִכסוּתוֹ אוֹ בארוֹן של עֵץ אוֹ של מתכת אין לוֹ רקב.
ולֹא אמרוּ רקב אלא למֵת בִלבד,
להוֹציא הרוּג,
שהרי חסֵר דמוֹ.
4
קברוּ שני מֵתים כאחד,
אוֹ שגזזוּ שערוֹ אוֹ צִפרניו וּקברוּם עִמוֹ,
אוֹ אִשה עוּברה שמֵתה ונִקברה ועוּברה במֵעיה אין הרקב שלהן מטמֵא.
וכֵן אִם טחן המֵת עד שנעשה רקב אינוֹ מטמֵא,
עד שירקיב מֵאֵליו.
:טחן את המֵת והִניח עפרוֹ עד שהִרקיב כוּלוֹ,
אוֹ שהִרקיב כשהוּא חי,
וּמֵת והִרקיב הכֹל הרי זה ספֵק,
ואִם נִטמא לרקב זה הרי זה ספֵק טמֵא.
וכֵן אִם נִטמא ברֹבע עצמוֹת הבאין מִשִדרה אוֹ מִן הגוּלגֹלת באהלן הרי זה ספֵק טמֵא.
5
כל אֵלוּ השתים עשרֵה טוּמאוֹת שמנינוּ,
אִם נגע הנזיר באחת מֵהן אוֹ נשאה,
אוֹ האהיל הנזיר עליה אוֹ האהילה הטוּמאה על הנזיר,
אוֹ היה הנזיר ואחת מִטוּמאוֹת אֵלוּ באֹהל אחד הרי זה מגלֵח תִגלחת טוּמאה וּמֵביא קרבן טוּמאה וסוֹתֵר את הכֹל,
חוּץ מִן הרקב שאינוֹ מטמֵא במגע,
שאי אפשר שיִגע בכוּלוֹ,
שהרי אינוֹ גוּף אחד.
אבל אִם נשאוֹ אוֹ נִטמא באהלוֹ מגלֵח.
6
וכֵן נזיר שנגע בעצם המֵת,
אפִלוּ עצם כִשעוֹרה,
אוֹ נשאוֹ הרי זה מגלֵח עליו וּמֵביא קרבנוֹת טוּמאה וסוֹתֵר את הקוֹדמין.
ואין עצם אחד מטמֵא באֹהל.
:אבל אִם נִטמא בגוּש ארץ העמים אוֹ בשדה שנחרש קבר בתוֹכה,
שהֵן מטמאין במגע וּבמשא,
אוֹ שהאהיל עליו ועל אחת מִן השתים עשרֵה השריגים היוֹצאים מִן האילנוֹת אוֹ הפרעוֹת היוֹצאוֹת מִן הגדֵר אוֹ מִטה אוֹ גמל וכיוֹצֵא בוֹ,
אוֹ נִטמא באֹהל רֹבע עצמוֹת שאין בהן לֹא רֹב מִנין ולֹא רֹב בִנין,
אוֹ שנִטמא בִרביעית דם מִן המֵת שהיא מטמא במגע וּבמשא וּבאֹהל,
אוֹ שנִטמא בגוֹלֵל אוֹ בדוֹפֵק שהֵן מטמאין במגע וּבאֹהל,
אוֹ שנִטמא באֵבר מִן החי אוֹ באֵבר מִן המֵת שאין עליהן בשר כראוּי הרי זה אינוֹ סוֹתֵר.
7
אף על פי שבכל אֵלוּ הוּא טמֵא טוּמאת שִבעה וּמזה בשלישי וּבשביעי אינוֹ מגלֵח תִגלחת טוּמאה ולֹא מֵביא קרבנוֹת ולֹא סוֹתֵר את הקוֹדמין.
אבל כל ימי הטוּמאה אין עוֹלין לוֹ מִמִנין ימי נזירוּתוֹ.
8
נגע באֹהל המֵת אוֹ בכֵלים הנוֹגעין במֵת אינוֹ מזה בשלישי וּבשביעי.
ויֵראה לי שזה דין המיוּחד בנזיר,
אבל כל אדם שנִטמא בכֵלים טוּמאת שִבעה יזה בשלישי וּבשביעי,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת טוּמאת מֵת.
וכֵן יֵראה לי שזה שאינוֹ מזה בשלישי וּבשביעי אִם נגע בכֵלים כדי שיעלוּ לוֹ ימי טוּמאתוֹ בכֵלים מִמִנין ימי נזירוּתוֹ.
9
נזיר שנִצטרע והוּחלט כל ימי חִלוּטוֹ ושִבעת ימי ספרוֹ שסוֹפֵר אחר שיִטהר מִצרעתוֹ בין תִגלחת רִאשוֹנה לִשניה,
אין עוֹלין לוֹ מימי נזירוּתוֹ,
אבל ימי הסגֵר עוֹלין לוֹ.
וכֵן אִם זב בשרוֹ,
בין איש בין אִשה כל ימי זיבוּתן עוֹלין להן,
אף על פי שהֵן טמֵאין.
ודבר זה הלכה למֹשה מִסיני הוּא.
10
אין צריך לוֹמר שאִם נִטמא הנזיר בִשאר טוּמאוֹת,
שימי טוּמאתוֹ עוֹלין לוֹ ואינוֹ סוֹתֵר כלוּם.
נִטמא במֵת בתוֹך ימי צרעתוֹ סוֹתֵר את כל הקוֹדמין,
שהרי בִנזירוּתוֹ הוּא עוֹמֵד,
ואף על פי שהוּא טמֵא.
11
הנזיר מוּתר בטוּמאת מֵת מִצוה וּבתִגלחת מִצוה,
ואסוּר ביין מִצוה כיין הרשוּת.
כיצד? מי שנִשבע שיִשתה היוֹם יין,
שהרי מִצוה עליו לִשתוֹת,
ואחר כך נדר בנזיר חלה הנזירוּת על השבוּעה,
ואסוּר ביין.
ואין צריך לוֹמר שהוּא אסוּר ביין קִדוּש והבדלה,
שאינוֹ אלא מִדִברי סוֹפרים.
12
וכיצד הוּא מוּתר בטוּמאת מֵת מִצוה? היה מהלֵך בדרך וּפגע במֵת שאין שם מי שיִקברנוּ הרי זה מִטמֵא לוֹ וקוֹברוֹ.
וּדברים אֵלוּ דִברי קבלה הֵן.
13
נזיר וכֹהֵן שפגעוּ במֵת מִצוה יטמֵא הנזיר אף על פי שהוּא סוֹתֵר הימים הרִאשוֹנים וּמֵביא קרבן טוּמאה,
ואל יטמֵא כֹהֵן; שזה קדוּשתוֹ קדוּשת שעה,
ואפִלוּ היה נזיר עוֹלם,
והכֹהֵן קדוּשתוֹ קדוּשת עוֹלם.
14
פגעוּ בוֹ שני נזירים,
אחד נזיר שלֹשים יוֹם ואחד נזיר מֵאה יוֹם יטמֵא נזיר שלֹשים יוֹם.
היה אחד נזיר עוֹלם והשֵני נזיר לִזמן קצוּב יטמֵא נזיר לִזמן קצוּב,
שנזיר עוֹלם קדוּשתוֹ חמוּרה מִזה.
15
וכיצד הוּא מוּתר בתִגלחת מִצוה? נזיר שנִצטרע ונִרפא מִצרעתוֹ בתוֹך ימי נזירוּת הרי זה מגלֵח כל שערוֹ,
שהרי תִגלחתוֹ מִצות עשֵה,
שנאמר במצֹרע:
"וגִלח את כל שערוֹ.
.. את רֹאשוֹ" וכו' ,
וכל מקוֹם שאתה מוֹצֵא עשֵה ולֹא תעשה:
אִם יכוֹל אתה לקיֵם את שניהן מוּטב,
ואִם לאו יבֹא עשֵה וידחה את לֹא תעשה.
:והלֹא נזיר שגִלח בימי נִזרוֹ עבר על לֹא תעשה ועשֵה,
שנאמר: "קדֹש יהיה גדֵל פרע שער רֹאשוֹ" ,
וּבכל מקוֹם אין עשֵה דוֹחה את לֹא תעשה ועשֵה שכמוֹתוֹ,
ולמה דחה עשֵה של תִגלחת הנגע לנזירוּת? מִפני שכבר נִטמא הנזיר בצרעת,
וימי חִלוּטוֹ אין עוֹלין לוֹ כמוֹ שבֵארנוּ,
והרי אינוֹ קדוֹש בהן,
וּבטֵל העשֵה מֵאֵליו,
ולֹא נִשאר אלא לֹא תעשה,
שהוּא: "תער לֹא יעבֹר על רֹאשוֹ" ,
וּלפיכך בא עשֵה של תִגלחת הצרעת ודחה אוֹתוֹ.