1
שלֹשה מינין אסוּרין לנזיר:
הטוּמאה, והתִגלחת,
והיוֹצֵא מִן הגפן,
בין פרי בין פסֹלת פרי.
אבל השֵכר של תמרים אוֹ של גרוֹגרוֹת וכיוֹצֵא בהן מוּתר לנזיר.
ושֵכר זה שנאסר עליו בתוֹרה,
הוּא השֵכר של תערֹבת היין.
2
היוֹצֵא מִן הגפן כיצד? נזיר שאכל כזית מִן הפרי שהוּא ענבים לחים אוֹ יבֵשים אוֹ בֹסר,
אוֹ שאכל כזית מִפסֹלת הפרי שהוּא הזוּגין והֵן הקלִפה החיצוֹנה,
אוֹ החרצנים והֵן הפנימיין שזוֹרעין אוֹתן הרי זה לוֹקה.
וכֵן אִם שתה רביעית יין אוֹ אכל כזית מיין קרוּש,
שהוּא הפרי,
אוֹ שתה רביעית חֹמץ,
שהוּא פסֹלת הפרי הרי זה לוֹקה.
:אבל העלין והלוּלבין וּמי גפנים והסמדר הרי אֵלוּ מוּתרין לנזיר,
שאינן לֹא פרי ולֹא פסֹלת פרי,
אלא מִן העֵץ הֵן נחשבין.
3
כל אִסוּרי הגפן מִצטרפין זה עִם זה.
כיצד? הרי שצֵרֵף ענבים לחים עִם יבֵשים עִם בֹסר וחרצן וזג,
ואכל מִן התערֹבת כזית לוֹקה.
וכֵן אִם אכלן זה אחר זה עד שיֹאכל מִן הכֹל כזית לוֹקה.
וכֵן אִם שתה רביעית מִתערֹבת יין וחֹמץ לוֹקה.
4
דבר המוּתר אינוֹ מִצטרֵף לדבר האסוּר בנזיר.
כיצד? יין שנִתערֵב בִדבש,
אף על פי שטעם הכֹל טעם יין ושתה מִן התערֹבת,
וכֵן צִמוּקין שדרסן עִם הגרוֹגרוֹת,
וטעם הכֹל טעם הצִמוּקין ואכל מִן התערֹבת אינוֹ לוֹקה עד שיִהיה מִדבר האסוּר בתערֹבת כזית בִכדי שלֹש ביצים ואכל כשלֹש ביצים,
כִשאר האִסוּרין השוין בכל אדם,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת מאכלוֹת אסוּרוֹת.
5
וכֵן אִם שרה פִתוֹ ביין,
והיתה רביעית יין בִכדי פרס מִן הפת,
ואכל כדי פרס,
שנִמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוֹקה.
ועל זה וכיוֹצֵא בוֹ נאמר בתוֹרה:
"וכל מִשרת ענבים" לאסֹר דבר שנִתערֵב בוֹ היין וטעמוֹ כטעם היין,
והוּא שיִהיה טעמוֹ וּממשוֹ,
כִשאר אִסוּרי מאכלוֹת.
6
נִתערֵב יין וכיוֹצֵא בוֹ בִדבש וכיוֹצֵא בוֹ ואין שם טעם יין הרי זה מוּתר לנזיר; לֹא יהיה זה חמוּר מֵחֵלב ודם.
7
היה בוֹ טעם יין ואין שם רביעית בִכדי פרס הרי זה אסוּר מִדִברי סוֹפרים,
כמוֹ שבֵארנוּ באִסוּרי מאכלוֹת,
וּמכין אוֹתוֹ אִם אכל מכת מרדוּת.
8
נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צִמוּקים ושתה רביעית יין,
ואפִלוּ שחט אשכוֹל ושתה מִמנוּ רביעית הרי זה לוֹקה חמֵש מלקוּיוֹת,
שכל אחד מֵהן בלאו אחד הוּא,
ולוֹקה מלקוּת שִשית מִשוּם "לֹא יחֵל דברוֹ" ,
שהוּא שוה בכל הנדרים.
:וכֵן אִם אכל כזית זג אוֹ כזית ענבים לוֹקה שתים:
אחת מִשוּם זג אוֹ מִשוּם ענבים,
ואחת מִשוּם "לֹא יחֵל דברוֹ".
והוּא הדין לנזיר שגִלח אוֹ נִטמא שהוּא לוֹקה שתים:
אחת על האִסוּר המיוּחד בוֹ,
ואחת על האִסוּר השוה בכל הנדרים,
שהוּא "לֹא יחֵל דברוֹ".
9
נזיר ששתה רביעית יין וּרביעית חֹמץ אינוֹ לוֹקה אלא אחת,
שאינוֹ חיב על היין בִפני עצמוֹ ועל החֹמץ בִפני עצמוֹ,
שאין כתוּב:
'יין לֹא ישתה וחֹמץ לֹא ישתה',
אלא כך כתוּב:
"חֹמץ יין וחֹמץ שֵכר לֹא ישתה" ,
כלוֹמר לֹא ישתה היין,
ולֹא דבר שנִתערֵב בוֹ היין,
והוּא השֵכר,
ואפִלוּ החמיצוּ.
הוֹאיל ולֹא כפל אלא החֹמץ,
שהוּא שֵם אחד אינוֹ לוֹקה על זה בִפני עצמוֹ ועל זה בִפני עצמוֹ.
10
נזיר שהיה שוֹתה ביין כל היוֹם כוּלוֹ,
אף על פי שהוּא חיב לשמים על כל רביעית וּרביעית אינוֹ לוֹקה אלא אחת מִשוּם יין ואחת ד"לֹא יחֵל דברוֹ",
כמוֹ שבֵארנוּ.
ואִם הִתרוּ בוֹ על כל רביעית וּרביעית ואמרוּ לוֹ:
'אל תִשתה',
'אל תִשתה',
והוּא שוֹתה חיב על כל אחת ואחת.
:מִדִברי סוֹפרים שאסוּר לנזיר לעמֹד במוֹשב שוֹתי יין,
ויתרחֵק מִמנוּ הרבֵה,
שהרי מִכשוֹל לפניו.
אמרוּ חכמים:
סביב לכרם לֹא יקרב.
11
נזיר שגִלח שערה אחת לוֹקה,
בין בתער בין בזוּג,
והוּא שקצצה מֵעִקרה כעין תער.
וכֵן אִם תלשה בידוֹ לוֹקה.
אחד המגלֵח ואחד המִתגלֵח,
שנאמר: "תער לֹא יעבֹר על רֹאשוֹ" .
ואִם הִניח מִמנה כדי לכֹף רֹאשה לעִקרה אינוֹ לוֹקה,
שאין זה כעין תער.
12
העביר על רֹאשוֹ סם שמשיר את השֵער והִשיר שערוֹ אינוֹ לוֹקה,
אבל בִטֵל מִצות עשֵה,
שנאמר: "גדֵל פרע שער רֹאשוֹ" .
13
נזיר שגִלח כל רֹאשוֹ אינוֹ לוֹקה מִשוּם התִגלחת אלא אחת.
ואִם הִתרוּ בוֹ על כל שערה וּשערה ואמרוּ לוֹ:
אל תגלֵח,
אל תגלֵח,
והוּא מגלֵח לוֹקה על כל אחת ואחת.
14
נזיר חוֹפֵף על שערוֹ בידיו וחוֹכֵך בצִפרניו,
ואִם נפל שֵער אינוֹ חוֹשֵש,
שהרי אין כוּנתוֹ להשיר,
ואפשר שלֹא ישיר.
אבל לֹא יסרֹק במסרֵק ולֹא יחֹף באדמה,
מִפני שמשרת את השֵער ודאי.
ואִם עשה כֵן אינוֹ לוֹקה.
15
נזיר שנִטמא למֵת טוּמאת שִבעה,
בין בטוּמאוֹת שהוּא מגלֵח עליהן,
כמוֹ שיִתבאֵר,
בין בטוּמאוֹת שאינוֹ מגלֵח עליהן הרי זה לוֹקה.
16
נִטמא במֵת פעמים הרבֵה,
אף על פי שהוּא חיב מלקוּת על כל אחת ואחת לשמים אין בית דין מלקין אוֹתוֹ אלא אחת.
ואִם הִתרוּ בוֹ על כל אחת ואחת והוּא מִטמֵא לוֹקה על כל אחת ואחת.
17
במה דברים אמוּרים? בשנִטמא וּפֵרֵש,
וחזר ונגע אוֹ נשא אוֹ האהיל.
אבל אִם היה נוֹגֵע במֵת ועדין המֵת בידוֹ ונגע במֵת אחֵר אינוֹ חיב אלא אחת,
אף על פי שהִתרוּ בוֹ על כל נגיעה וּנגיעה,
שהרי מחוּלל ועוֹמֵד.
18
נזיר שנִכנס לבית ושהה שם עד שמֵת שם המֵת,
אוֹ שנִכנס לאֹהל המֵת בשִדה תֵבה וּמִגדל,
וּבא חבֵרוֹ וּפרע גג התֵבה מֵעליו מִדעתוֹ הרי זה לוֹקה שתים:
אחת מִשוּם "לֹא יבֹא" ואחת מִשוּם "לֹא יטמא" ,
שהרי טוּמאה וּביאה באין כאחת.
אבל אִם נִכנס כדרכוֹ טוּמאתוֹ קוֹדמת לביאתוֹ,
שמֵעֵת שיכניס חטמוֹ אוֹ אצבעוֹת רגליו נִטמא,
ואינוֹ חיב מִשוּם ביאה עד שיבֹא כוּלוֹ.
19
נִכנס לאֹהל המֵת אוֹ לבית הקברוֹת בִשגגה,
ואחר שנוֹדע לוֹ הִתרוּ בוֹ,
ולֹא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוֹקה,
והוּא שיִשהה שם כדי הִשתחויה,
כמוֹ טמֵא שנִכנס למִקדש.
20
המטמֵא את הנזיר:
אִם היה הנזיר מֵזיד הנזיר לוֹקה,
וזה שטִמאוֹ עוֹבֵר מִשוּם "ולִפני עִוֵּר לֹא תִתֵן מִכשֹל" ; ואִם הנזיר שוֹגֵג וזה שטִמאוֹ מֵזיד אין אחד מֵהן לוֹקה.
ולמה לֹא ילקה המטמֵא את הנזיר? לפי שנאמר:
"וטִמֵא רֹאש נִזרוֹ" אינוֹ לוֹקה עד שיטמֵא עצמוֹ מִדעתוֹ.
21
נזיר טהוֹר שטִמֵא עצמוֹ לוֹקה אף מִשוּם "לֹא תאחֵר לשלמוֹ" ,
שהרי אֵחר נזירוּת טהרה ועשה מעשה.
וכֵן אִם נזר בבית הקברוֹת לוֹקה אף מִשוּם "לֹא תאחֵר".
הא למדת שהנזיר שטִמֵא עצמוֹ לוֹקה ארבע מלקוּיוֹת:
מִשוּם "לֹא יטמא" ,
וּמִשוּם "לֹא יחֵל דברוֹ" ,
וּמִשוּם "לֹא תאחֵר לשלמוֹ" ,
וּמִשוּם "לֹא יבֹא" אִם היתה ביאה וטוּמאה כאחת,
כמוֹ שבֵארנוּ.