1
כיצד מנחמין את האבֵלים? אחר שקוֹברין המֵת,
מִתקבצים האבֵלים ועוֹמדים בצד בית הקברוֹת,
וכל המלוּים את המֵת עוֹמדין סביב להם שוּרה לִפני שוּרה,
ואין שוּרה פחוּתה מֵעשרה,
ואין אבֵלים מִן המִנין.
2
האבֵלים עוֹמדים לִשמֹאל המנחמים,
וכל המנחמים באים אֵצל האבֵלים אחד אחד,
ואוֹמרים להם:
תנוּחמוּ מִן השמים,
ואחר כך הוֹלֵך האבֵל לביתוֹ.
וּבכל יוֹם ויוֹם מִשִבעת ימי אבֵלוּת באים בני אדם לנחמוֹ,
בין שבאוּ פנים חדשוֹת בין שלֹא באוּ.
3
האבֵל מֵסֵב ברֹאש,
ואין המנחמין רשאין לישֵב אלא על גבי קרקע,
שנאמר: "ויֵשבוּ אִתוֹ לארץ" .
ואינן רשאין לוֹמר דבר עד שיִפתח האבֵל את פיו תחִלה,
שנאמר: "ואין דֹבֵר אֵליו דבר" ,
וכתוּב: "אחרי כֵן פתח איוֹב את פיהוּ" וכו ,
"ויען אליפז" .
וכיון שנִענע האבֵל ברֹאשוֹ,
שוּב אין המנחמין רשאין לישֵב אצלוֹ,
שלֹא יטריחוּהוּ יתֵר מִדאי.
4
מֵת שאין לוֹ אבֵלים להִתנחֵם באים עשרה בני אדם כשֵרים ויוֹשבין בִמקוֹמוֹ כל שִבעת ימי האבֵלוּת,
וּשאר העם מִתקבצין עליהן.
ואִם לֹא היוּ שם קבוּעין עשרה בכל יוֹם ויוֹם מִתקבצין עשרה מִשאר העם ויוֹשבין בִמקוֹמוֹ.
5
הכֹל חיבין לעמֹד בִפני נשיא,
חוּץ מֵאבֵל וחוֹלה.
וּלכל העוֹמֵד מִפניו אוֹמֵר אדם:
שֵב, חוּץ מֵאבֵל וחוֹלה,
שמשמע: יֵשֵב באבלוֹ,
יֵשֵב בחליוֹ.
6
מכבדין וּמרבצין בבית האֵבל,
וּמדיחין קערוֹת וכוֹסוֹת וקיתוֹנוֹת וּצלוֹחיוֹת,
וּמדליקין את הנֵרוֹת,
אבל אין מביאין שם לֹא את המוּגמר ולֹא את הבשמים.
7
אין מוֹליכין לבית האֵבל המאכל שמברין בוֹ לֹא בִכלי כסף ולֹא בִכלי שעם וכיוֹצֵא בהן,
אלא בִכלי נסרים של ערבה קלוּפה וכיוֹצֵא בהן,
שלֹא לביֵש את מי שאין לוֹ.
:ואין משקין בִזכוּכית לבנה,
אלא בִצבוּעה,
שלֹא לביֵש את העניים שאין יינוֹתיהן טוֹבוֹת.
8
אין שוֹתין בבית האֵבל יתֵר על עשרה כוֹסוֹת לכל אחד ואחד:
שלֹשה קֹדם אכילה,
וּשלֹשה בתוֹך אכילה,
וארבעה אחר אכילה,
ולֹא יוֹסיף,
שמא ישתכֵר.
9
אין אוֹמרין שמוּעה והגדה בבית האֵבל,
אלא יוֹשבין דֹוין.
וכֵן אין אוֹמרין בִפני המֵת אלא דברים של מֵת,
אבל לעסֹק בדִברי תוֹרה בפניו אוֹ בבית הקברוֹת אסוּר.
10
אין בוֹכין על המֵת יתֵר מִשלֹשה ימים,
ואין מספידין אוֹתוֹ יתֵר על שִבעה.
במה דברים אמוּרים? בִשאר העם.
אבל תלמיד חכמים הכֹל לפי רֹב חכמתוֹ.
ואין בוֹכין עליהן יתֵר מִשלֹשים יוֹם,
שאין לנוּ גדוֹל מִמֹשה רבֵנוּ,
וכתוּב: "ויִתמוּ ימי בכי אֵבל מֹשה" .
:וכֵן אין מספידין יתֵר על שנים עשר חֹדש; אין לנוּ בחכמים גדוֹל מֵרבֵנוּ הקדוֹש,
וּשנים עשר חֹדש בִלבד נִספד.
וכֵן חכם שבאה שמוּעתוֹ לאחר שנים עשר חֹדש אין סוֹפדין אוֹתוֹ.
11
אל יתקשה אדם על מֵתוֹ יתֵר מִדאי,
שנאמר: "אל תִבכוּ למֵת ואל תנוּדוּ לוֹ" ,
כלוֹמר, יתֵר מִדאי,
שזהוּ מִנהגוֹ של עוֹלם,
והמצעֵר עצמוֹ על מִנהג עוֹלם הרי זה טִפֵש.
אלא כיצד יעשה? שלֹשה לִבכי,
שִבעה להספֵד,
שלֹשים יוֹם לתִספֹרת ולִשאר החמִשה.
12
כל שאינוֹ מִתאבֵל כמוֹ שצִוּוּ חכמים הרי זה אכזרי,
אלא יפחד וידאג ויפשפֵש במעשיו ויחזֹר בִתשוּבה.
ואחד מִבני חבוּרה שמֵת תִדאג כל החבוּרה כוּלה.
:כל שלֹשה ימים הרִאשוֹנים יראה את עצמוֹ כאִלוּ חרב מוּנחת לוֹ על כתֵפוֹ; מִשלֹשה ועד שִבעה מוּנחת בקרן זוית; מִכאן ואילך עוֹברת כנגדוֹ בשוּק.
כל זה כדי להבין דעתוֹ ולחזֹר ויֵעוֹר מִשנתוֹ,
והרי הוּא אוֹמֵר:
"הִכיתה אֹתם ולֹא חלוּ" מִכלל שצריך להקיץ ולחוּל.