1
מי שבאה לוֹ שמוּעה שמֵת לוֹ קרוֹב:
אִם בתוֹך שלֹשים יוֹם הִגיעה השמוּעה,
אפִלוּ ביוֹם שלֹשים עצמוֹ הרי זוֹ שמוּעה קרוֹבה,
וחיב לִנהֹג שִבעת ימי אבֵלוּת מיוֹם שהִגיעה השמוּעה,
וקוֹרֵע, וּמוֹנה שלֹשים לאִסוּר התִספֹרת עִם שאר הדברים; כללוֹ של דבר יוֹם שמוּעתוֹ הקרוֹבה כיוֹם הקבוּרה.
:אבל אִם הִגיעה לוֹ השמוּעה אחר שלֹשים הרי זוֹ שמוּעה רחוֹקה,
ואינה נוֹהגת אלא יוֹם אחד בִלבד,
ואינוֹ קוֹרֵע,
וּכאִלוּ יוֹם השמוּעה הוּא יוֹם שביעי ויוֹם שלֹשים,
וּמִקצת היוֹם ככוּלוֹ.
2
כיצד מִקצת היוֹם ככוּלוֹ? כיון שנהג אבֵלוּת שעה אחת כאִלוּ נהג כל היוֹם כוּלוֹ,
וּמוּתר לִנעֹל ולִרחֹץ ולסוּך וּלגלֵח בִשאר היוֹם,
וכֵן הוּא מוּתר בכל הדברים.
3
מי שבאה לוֹ שמוּעה קרוֹבה בתוֹך הרגל אוֹ ביוֹם השבת,
וּלאחר השבת אוֹ אחר הרגל נעשית רחוֹקה עוֹלה לוֹ,
ואינוֹ נוֹהֵג לאחר הרגל אוֹ לאחר השבת אלא יוֹם אחד בִלבד,
וּמִקצת היוֹם ככוּלוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
4
מי שמֵת לוֹ קרוֹב,
ולֹא ידע עד שבא אִם היה במקוֹם קרוֹב,
שהוּא מהלך עשר פרסאוֹת,
שאפשר שיבֹא ביוֹם אחד,
אפִלוּ בא ביוֹם השביעי:
אִם מצא מנחמין אֵצל גדוֹל הבית,
אף על פי שנִנערוּ לעמֹד הוֹאיל וּמצא מנחמין,
עוֹלה לוֹ,
וּמוֹנה עִמהן תשלוּם שלֹשים יוֹם; ואִם לֹא מצא מנחמין מוֹנה לעצמוֹ.
וכֵן אִם היה במקוֹם רחוֹק אפִלוּ בא ביוֹם שֵני,
מוֹנה לעצמוֹ שִבעה וּשלֹשים מיוֹם שבא.
5
האבֵל בִשלֹשה ימים הרִאשוֹנים אינוֹ הוֹלֵך אפִלוּ לבית אבֵל אחֵר.
מִכאן ואילך הוֹלֵך,
ואינוֹ יוֹשֵב בִמקוֹם המנחמין,
אלא בִמקוֹם המִתנחמין.
ולֹא יֵצֵא למקוֹם אחֵר מִפתח ביתוֹ כל שבת הרִאשוֹנה.
שניה יוֹצֵא ואינוֹ יוֹשֵב בִמקוֹמוֹ.
שלישית יוֹשֵב בִמקוֹמוֹ ואינוֹ מדבֵר כדרכוֹ.
רביעית הרי הוּא ככל אדם.
6
כֹהֵן גדוֹל חיב בכל דִברי אבֵלוּת,
אלא שאסוּר לוֹ לִקרֹע בגדיו למעלה,
וּלגדֵל פרע,
ולצֵאת אחר המִטה.
וכל העם באים לנחמוֹ לביתוֹ.
וּכשמברין אוֹתוֹ כל העם מסוּבין על הארץ והוּא מֵסֵב על הספסל.
ואוֹמרין לוֹ כשמנחמין אוֹתוֹ:
אנוּ כפרתך,
והוּא אוֹמֵר להן:
תִתברכוּ מִן השמים.
ואִם רצה לנחֵם אחֵרים הממוּנה ממצעוֹ בתוֹך העם,
ואוֹמֵר להן:
תנוּחמוּ.
7
וכֵן המלך חיב בכל דִברי אבֵלוּת,
אלא שאינוֹ יוֹצֵא מִפתח פלטוֹרין שלוֹ אחר מֵתוֹ,
ואין צריך לוֹמר אחר מֵתים אחֵרים,
ואינוֹ מנחֵם אבֵלים.
ולֹא יצא דוִד אחר אבנֵר אלא להוֹדיע לעם שלֹא נהרג בִרצוֹנוֹ.
8
אין אדם נִכנס למלך לנחמוֹ,
אלא עבדיו,
וּמי שנתן לוֹ רשוּת להִכנֵס.
ואין להן רשוּת לדבֵר לוֹ תנחוּמין,
אלא כפי מה שירשה אוֹתן.
וּכשמברין אוֹתוֹ כל העם מסוּבין על הארץ,
והוּא מֵסֵב על הדרגש.