1
אֵלוּ דברים שהאבֵל אסוּר בהן,
ביוֹם הרִאשוֹן מִן התוֹרה,
וּבִשאר שִבעת ימי האֵבל מִדִבריהם:
אסוּר לספֵר,
וּלכבֵס, ולִרחֹץ,
ולסוּך, וּלשמֵש מִטתוֹ,
ולִנעֹל את הסנדל,
ולעשוֹת מלאכה,
ולִקרוֹת בדִברי תוֹרה,
ולִזקֹף את המִטה,
ולִפרֹע את רֹאשוֹ,
ולִשאֹל שלוֹם הכֹל אחד עשר דבר.
2
וּמִנין שהאבֵל אסוּר בתִספֹרת? שהרי הִזהיר בני אהרֹן:
"ראשיכם אל תִפרעוּ" מִכלל שכל המִתאבֵל אסוּר לספֵר שערוֹ,
אלא מגדֵל פרע.
וּכשֵם שאסוּר לגלֵח שער רֹאשוֹ,
כך אסוּר לגלֵח שער זקנוֹ וכל שֵער שיֵש בוֹ,
אחד המגלֵח ואחד המִתגלֵח.
היה מגלֵח,
ושמע שמֵת אביו משלים תִגלחת רֹאשוֹ,
אחד המגלֵח ואחד המִתגלֵח.
וכֵן אסוּר לגלֵח שפה ולִטֹל צִפרניו בִכלי; אבל בשִניו,
אוֹ שנטל צִפֹרן בצִפֹרן מוּתר.
3
וּמִנין שהאבֵל אסוּר לכבֵס בגדיו ולִרחֹץ גוּפוֹ ולסוּך? שנאמר:
"הִתאבלי נא ולִבשי נא בִגדי אֵבל ואל תסוּכי שמן" ,
וּרחיצה בִכלל סיכה,
שהרחיצה קוֹדמת לסיכה,
שנאמר: "ורחצת וסכת" .
וּכשֵם שהאבֵל אסוּר בכִבוּס בגדים,
כך אסוּר לִלבֹש כֵלים לבנים חדשים וּמגֹהצין.
4
אסוּר לסוּך מִקצת גוּפוֹ ככל גוּפוֹ; ואִם להעביר את הזוּהמה מוּתר.
וכֵן אסוּר בִרחיצת מִקצת גוּפוֹ בחמין; אבל בצוֹנֵן רוֹחֵץ פניו ידיו ורגליו,
אבל לֹא כל גוּפוֹ.
5
מִנין לאבֵל שאסוּר בתשמיש המִטה? שנאמר:
"וינחֵם דוִד אֵת בת שבע אִשתוֹ ויבֹא אֵליה ויִשכב עִמה" מִכלל שהיה אסוּר מִקֹדם.
וכֵן לֹא ישא אִשה,
ולֹא תִנשֵא האִשה,
אף על פי שאין משמשין מִטתן.
וּמוּתר להִתיחֵד עִם אִשתוֹ,
אף על פי שהוּא אסוּר בתשמיש המִטה.
6
מִנין שהאבֵל אסוּר בִנעילת הסנדל? שהרי נאמר ביחזקֵאל:
"וּנעליך תשים ברגליך" מִכלל שכל העם אסוּרין.
היה בא בדרך נוֹעֵל והוֹלֵך,
וּכשיִכנֵס במדינה חוֹלֵץ מִנעליו.
7
רמז לאבֵל שאסוּר בעשית מלאכה זה שנאמר:
"והפכתי חגיכם לאֵבל" :
מה חג אסוּר בעשית מלאכה,
אף אבֵל אסוּר בעשית מלאכה.
וּכשֵם שהוּא אסוּר בעשית מלאכה,
כך הוּא אסוּר לשֵאת ולתֵת בִסחוֹרה,
ולילֵך מִמדינה לִמדינה בִסחוֹרה.
8
כל שלֹשה ימים הרִאשוֹנים אסוּר בעשית מלאכה,
אפִלוּ היה עני המִתפרנֵס מִן הצדקה.
מִכאן ואילך,
אִם היה עני עוֹשה בצִנעה בתוֹך ביתוֹ,
והאִשה טֹוה בפלך בתוֹך ביתה.
9
שני אחים אוֹ שני שוּתפין שהֵן בחנוּת אחת,
ואֵרע אֵבל לאחד מֵהן נוֹעלין כל החנוּת כל שִבעה.
10
אפִלוּ הדברים המוּתרין לעשוֹתן בחוּלוֹ של מוֹעֵד אסוּר לאבֵל לעשוֹתן בידוֹ בימי אבלוֹ,
אבל אחֵרים עוֹשין לוֹ.
כיצד? היוּ זיתיו להפֹך,
וכדיו לגוּף,
וּפִשתנוֹ לעלוֹת מִן המִשרה,
וצמרוֹ מִן היוֹרה שוֹכֵר אחֵרים לעשוֹתן לוֹ,
כדי שלֹא יֹאבדוּ.
וּמרביצין לוֹ שדֵהוּ מִשתגיע עוֹנת המים.
11
האריסין והחכירין שלוֹ והקבלנין הרי אֵלוּ יעשוּ כדרכן.
אבל החמרין והגמלין בבהֵמוֹת שלוֹ,
והספנין בספינה שלוֹ הרי אֵלוּ לֹא יעשוּ.
ואִם היוּ מוּחכרין אוֹ מוּשכרין מִקֹדם לִזמן קצוּב הרי אֵלוּ יעשוּ.
12
שכיר יוֹם אפִלוּ בעיר אחרת לֹא יעשה לוֹ.
13
האבֵל שהיתה מלאכת אחֵרים בידוֹ,
בין בקבלנוּת בין שאינה בקבלנוּת לֹא יעשה.
היתה מלאכתוֹ ביד אחֵרים בביתוֹ לֹא יעשוּ,
בבית אחֵרים עוֹשין.
14
היה לוֹ דין עִם אדם אינוֹ תוֹבֵע אוֹתוֹ כל שִבעת ימי האבֵלוּת.
ואִם היה דבר אבֵד עוֹשה שליח.
כזה הוֹרוּ הגאוֹנים.
15
מִנין שהאבֵל אסוּר בדִברי תוֹרה? שהרי נאמר ליחזקֵאל:
"הֵאנֵק דֹם" .
16
אסוּר לִקרוֹת בתוֹרה וּבנביאים וּבכתוּבים,
ולִשנוֹת במִשנה וּבמִדרש וּבהלכוֹת וּבהגדוֹת.
ואִם היוּ רבים צריכין לוֹ מוּתר,
וּבִלבד שלֹא יעמיד תוּרגמן,
אלא ילחֹש לאחֵר בצִדוֹ,
וזה שבצִדוֹ אוֹמֵר לתוּרגמן,
והתוּרגמן משמיע לרבים.
17
וּמִנין שאין האבֵל יוֹשֵב על המִטה? שנאמר:
"ויקם המלך ויִקרע את בגדיו ויִשכב ארצה" .
18
וחיב לִכפוֹת את המִטה כל שִבעה.
ולֹא מִטתוֹ בִלבד הוּא כוֹפה,
אלא כל מִטוֹת שיֵש לוֹ בתוֹך ביתוֹ הוּא כוֹפה; אפִלוּ עשר מִטוֹת בעשרה בתים וּבעשר עירוֹת חיב לִכפוֹת את כוּלן.
ואפִלוּ חמִשה אחים,
וּמֵת אחד מֵהן כוּלן כוֹפין את כל מִטוֹתיהן.
:המִטה המיוּחדת לכֵלים אוֹ למעוֹת אינוֹ צריך לִכפוֹתה.
דרגש אינוֹ צריך לִכפוֹתוֹ,
אבל מתיר את קרביטיו והוּא נוֹפֵל מֵאֵליו.
מִטה שנקליטיה יוֹצאין מִמנה,
שהרי אי אפשר להפכה זוֹקפה ודיוֹ.
הפך כל מִטוֹתיו,
והיה הוּא ישֵן על גבי מִטת אחֵרים אוֹ על גבי כִסֵא אוֹ על גבי ארוֹן אוֹ על גבי קרקע לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ,
אלא יישן על גבי מִטה הכפוּיה.
19
מִנין לאבֵל שאסוּר בִפריעת הרֹאש? שהרי נאמר ליחזקֵאל:
"לֹא תעטה על שפם" מִכלל ששאר האבֵלים חיבין בעטיפת הרֹאש.
והסוּדר שמכסה בוֹ רֹאשוֹ עוֹטה מִמִקצתוֹ מעט על פיו,
שנאמר: "ועל שפם יעטה" ,
ותִרגֵם אוּנקלוֹס הגֵר:
כאבֵלא יתעטף.
20
וּמִנין שהאבֵל אסוּר בִשאילת שלוֹם? שנאמר:
"הֵאנֵק דֹם" .
כל שלֹשה ימים הרִאשוֹנים מי שנתן לוֹ שלוֹם,
אינוֹ מחזיר לוֹ,
אלא מוֹדיעוֹ שהוּא אבֵל.
וּמִשלֹשה ועד שִבעה מי ששאל בִשלוֹמוֹ,
מחזיר לוֹ שלוֹם.
וּמִשִבעה עד שלֹשים שוֹאֵל בִשלוֹם אחֵרים,
אבל אחֵרים אין שוֹאלין בִשלוֹמוֹ,
עד לאחר שלֹשים יוֹם.
ועל אביו ועל אִמוֹ אין שוֹאלין בִשלוֹמוֹ עד לאחר שנים עשר חֹדש.
:אִם בִשאילת שלוֹם נאסר האבֵל,
קל וחֹמר שהוּא אסוּר להרבוֹת דברים ולִשחֹק,
שנאמר: "דֹם" .
ולֹא יֹאחז תינוֹק בחיקוֹ,
שלֹא יביאנוּ לידי שחוֹק.
ולֹא יכנֵס לִמקוֹם שִמחה,
כגוֹן בתי המִשתאוֹת וכיוֹצֵא בהן.