1
מִנהג ישראֵל במֵתים וּבקבוּרה כך הוּא:
מאמצין עיניו של מֵת,
ואִם נִפתח פיו קוֹשרין את לחיוֹ,
וּפוֹקקין נקביו אחר שמדיחין אוֹתוֹ וסכין אוֹתוֹ במיני בשמים,
וגוֹזזין שערוֹ,
וּמלבישין אוֹתוֹ תכריכין תפוּרין של פִשתן לבנים,
ולֹא יהיוּ דמיהן יקרים.
נהגוּ חכמים בצוּדר שוה זוּז,
שלֹא לביֵש את מי שאין לוֹ.
וּמכסין פני המֵת,
שלֹא לביֵש את העניים שפניהם מוּשחרין ברעב.
2
ואסוּר לִקבֹר בתכריכין של משי וּבִבגדים המוּזהבין המרוּקמין,
אפִלוּ לנשיא שבישראֵל,
שזוֹ גסוּת רוּח והשחתה וּמעשֵה גוֹים.
:וסוֹבלין את המֵת על הכתֵף עד בית הקברוֹת.
3
ונוֹשאי המִטה אסוּרין בִנעילת הסנדל,
שמא תִפסֵק רצוּעה מִסנדלוֹ של אחד מֵהן,
ונִמצא מִתעכֵב מִן המִצוה.
4
וחוֹפרין בעפר מערוֹת,
ועוֹשין כוּך בצד המערה,
וקוֹברין אוֹתוֹ בוֹ וּפניו למעלה,
וּמחזירין העפר והאבנים למעלה; ויֵש להן לִקבֹר בארוֹן של עֵץ.
והמלוּין אוֹתוֹ אוֹמרין לוֹ:
לֵך בשלוֹם,
שנאמר: "ואתה תבוֹא אל אבֹתיך בשלוֹם" .
:וּמצינין את הקברוֹת,
וּבוֹנין נפש על הקבר.
והצדיקים אין בוֹנין להם נפש על קִברוֹתיהן,
דִבריהם הֵם זִכרוֹנם.
ולֹא יפנה אדם לבקֵר הקברוֹת.
5
הגוֹסֵס הרי הוּא כחי לכל דבר:
אין קוֹשרין לחיוֹ,
ואין פוֹקקין נקביו,
ואין מניחין כלי מתכוֹת וּכלי מֵקר על טבוּרוֹ שלֹא יתפח,
ולֹא סכין אוֹתוֹ ולֹא מדיחין אוֹתוֹ,
ולֹא מטילין אוֹתוֹ על החוֹל ולֹא על המלח,
עד שעה שימוּת; והנוֹגֵע בוֹ הרי זה שוֹפֵך דמים.
למה זה דוֹמה? לנֵר שמטפטֵף,
כיון שיִגע בוֹ אדם יכבה.
וכל המאמֵץ עִם יציאת הנפש הרי זה שוֹפֵך דמים,
אלא ישהה מעט,
שמא נִתעלֵף.
וכֵן אין קוֹרעין עליו,
ולֹא חוֹלצין כתֵף,
ולֹא מספידין,
ולֹא מכניסין עִמוֹ ארוֹן ותכריכין בבית עד שימוּת.
6
מי שמֵתוֹ מוּטל לפניו אוֹכֵל בבית חבֵרוֹ.
אין לוֹ בית אחֵר עוֹשה מחִצה ואוֹכֵל.
אין לוֹ דבר לעשוֹת מחִצה מחזיר פניו ואוֹכֵל.
וּבין כך וּבין כך אינוֹ מֵסֵב ואוֹכֵל,
ולֹא אוֹכֵל בשר,
ואינוֹ שוֹתה יין,
ואינוֹ מברֵך,
ואינוֹ מזמֵן,
ואין מברכין עליו,
ואין מזמנין עליו,
וּפטוּר מִקרית שמע וּמִן התפִלה וּמִן התפִלין וּמִכל מִצווֹת האמוּרוֹת בתוֹרה.
:בשבת מֵסֵב,
ואוֹכֵל בשר,
ושוֹתה יין,
וּמזמֵן, וּמברֵך,
וּמברכין עליו,
וּמזמנין עליו,
וחיב בכל מִצווֹת האמוּרוֹת בתוֹרה,
חוּץ מִתשמיש המִטה.
נִקבר המֵת הרי זה מוּתר לאכֹל בשר,
ולִשתוֹת יין מעט כדי לִשרוֹת אכילה שבמֵעיו,
אבל לֹא לִרווֹת.
7
אין משהין את המֵת,
אלא מדחין מִטתוֹ מיד.
וכל המדחה מִטתוֹ הרי זה משוּבח; ועל אביו ועל אִמוֹ הרי זה מגוּנה.
8
היה ערב שבת אוֹ ערב יוֹם טוֹב,
אוֹ שהיוּ גשמים מזלפין על המִטה מוּתר,
שלֹא מִהֵר אלא לִכבוֹד אביו ואִמוֹ.
וכל המֵלין את מֵתוֹ עוֹבֵר בלֹא תעשה,
אלא אִם כֵן הלינוֹ לִכבוֹדוֹ וּלהשלים צרכיו.
9
האבֵל ביוֹם הרִאשוֹן בִלבד אסוּר להניח תפִלין ולאכֹל מִשלוֹ,
וחיב לישֵב על מִטה כפוּיה.
וּבִשאר ימי האֵבל מוּתר לוֹ לאכֹל מִשלוֹ ולישֵב על גבי מפץ אוֹ קרקע,
וּמניח תפִלין.
:וּמִנין שהוּא אסוּר ברִאשוֹן להניח תפִלין? שהרי נאמר ביחזקֵאל:
"פאֵרך חבוֹש עליך" מִכלל שכל העם אסוּרין; ונאמר לוֹ:
"ולחם אנשים לֹא תֹאכֵל" מִכלל שכל העם אוֹכלין מִשל אחֵרים ביוֹם רִאשוֹן,
ואסוּרין לאכֹל מִשל עצמן.