1
האִשה שהִתנת על בעלה לבטֵל זכוּת מִדברים שזוֹכה בהן הבעל:
אִם כתב לה ועוֹדה ארוּסה קֹדם הנִשוּאין אינוֹ צריך לִקנוֹת מידוֹ,
אלא כל שכתב לה קים; ואִם כתב לה אחר נִשוּאין צריך לִקנוֹת מידוֹ.
2
הִתנה עִמה שלֹא יהיה לוֹ דין וּדברים בִנכסיה,
אִם מכרה ונתנה מִכרה קים וּמתנתה קימת,
אבל אוֹכֵל פֵרוֹתיהן כל זמן שהֵן בִרשוּתה.
ואִם קנוּ מידוֹ כשהיא ארוּסה שאין לוֹ דין וּדברים בִנכסיה הרי סִלֵק עצמוֹ מִגוּף הקרקע,
ואין לוֹ בִנכסיה פֵרוֹת לעוֹלם.
ואפִלוּ עִרעֵר על קִנינוֹ ואמר:
'לֹא עלה בדעתי שאין לי פֵרוֹת מִפני קִנין זה,
אלא שאִם מכרה מִכרה קים,
שאין אדם נוֹשֵא אִשה בלֹא נכסים' אין שוֹמעין לוֹ,
אלא כבר סִלֵק עצמוֹ מִגוּף הקרקע.
3
הִתנה עִמה שלֹא יֹאכל פֵרוֹת נכסיה הרי זה אינוֹ אוֹכֵל פֵרוֹתיהן,
אבל מוֹכרין את הפֵרוֹת ולוֹקחין בהן קרקע והוּא אוֹכֵל פֵרוֹתיה,
שלֹא סִלֵק עצמוֹ אלא מִפֵרוֹת נכסים אֵלוּ בִלבד.
4
הִתנה שלֹא יֹאכל פֵרוֹת נכסיה,
ולֹא פֵרי פֵרוֹתיהן לוֹקחין הפֵרוֹת וקוֹנין בהן קרקע,
ולוֹקחין פֵרוֹת קרקע זוֹ וקוֹנין בהן קרקע שניה,
והוּא אוֹכֵל פֵרוֹת אֵלוּ,
שהֵן פֵרי פֵרי פֵרוֹת.
וכֵן הדבר תמיד,
עד שיתנה עִמה שלֹא יהיה לוֹ לֹא פֵרוֹת ולֹא פֵרי פֵרוֹתיהן עד עוֹלם,
ואחר כך לֹא יהיה לוֹ פֵרוֹת בחייה.
אבל אִם מֵתה יירש הכֹל.
5
הִתנה עִמה שלֹא יירשנה הרי זה לֹא יירשנה,
אבל אוֹכֵל פֵרוֹת בחייה.
וכֵן אִם הִתנה שיירש מִקצת נכסיה,
וכֵן אִם הִתנה שאִם מֵתה בלֹא בנים יחזרוּ נכסים לבית אביה הכֹל קים.
6
במה דברים אמוּרים? בשהִתנה עִמה קֹדם שתִנשֵא,
שהנחלה הבאה לוֹ לאדם שלֹא מִמִשפחתוֹ מתנה עליה שלֹא יירשנה קֹדם שתִהיה ראוּיה לוֹ.
אבל אִם הִתנה עִמה אחר שנִשֵאת תנאוֹ בטֵל,
ויירשנה, כמוֹ שבֵארנוּ.
7
הִתנה עִמה אחר נִשוּאין שלֹא יהיה לוֹ דין וּדברים בִנכסיה,
ולֹא בפֵרי פֵרוֹתיהן עד עוֹלם בחייה וּבמוֹתה הרי זה אינוֹ אוֹכֵל פֵרוֹת כלל.
אבל אִם מֵתה יירשנה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
8
הבעל שהוֹציא הוֹצאוֹת על נִכסי מלוֹג,
בין שהוֹציא מעט ואוֹכֵל פֵרוֹת הרבֵה,
בין שהוֹציא הרבֵה ואוֹכֵל פֵרוֹת מעט,
אפִלוּ אכל גרוֹגרת אחת דרך כבוֹד אוֹ שאכל דינר אחד אפִלוּ שלֹא דרך כבוֹד,
ואפִלוּ לֹא לקח בפֵרוֹת מה שהוֹציא אלא חבילה של זמוֹרוֹת מה שהוֹציא הוֹציא,
וּמה שאכל אכל.
9
וכֵן אִם נפלוּ לה כספים במקוֹם רחוֹק,
והוֹציא עליהן הוֹצאוֹת עד שהביאן אוֹ עד שהוֹציאן מיד מי שהיוּ אצלוֹ,
ולקח בהן קרקע ואכל פֵרוֹתיה כשִעוּר מה שהוֹציא הוֹציא,
וּמה שאכל אכל.
:הוֹציא ולֹא אכל,
אוֹ שאכל פחוֹת מִכשִעוּר שמין כמה הִשביח,
ושוֹאלין אוֹתוֹ כמה הוֹציא:
אִם השבח יתֵר על ההוֹצאה ישבע בִנקיטת חֵפץ כמה הוֹציא,
ונוֹטֵל ההוֹצאה; ואִם ההוֹצאה יתֵרה על השבח אין לוֹ מִן ההוֹצאה אלא כשִעוּר השבח,
וּבִשבוּעה.
10
במה דברים אמוּרים? בִמגרֵש.
אבל האִשה שמרדה על בעלה,
אפִלוּ אכל הרבֵה שמין לוֹ כמה אכל,
וּפוֹחתין אוֹתוֹ מִמה שראוּי לִתֵן לוֹ מִן ההוֹצאה אחר שיִשבע,
ונוֹטלוֹ, שלֹא הִקנה לה כדי שתִטֹל ותֵצֵא מֵעצמה.
:וכֵן המוֹציא הוֹצאוֹת על נִכסי אִשתוֹ קטנה וּמֵאנה רוֹאין כמה אכל וכמה הוֹציא וכמה הִשביח,
ושמין לוֹ כעריס,
שהרי בִרשוּת ירד.
11
מִנהגוֹת רבוֹת יֵש בנדוּניא:
יֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ שיִכתבוּ בכתוּבה הנדוּניא ביתֵר על דמיה בִשליש אוֹ בחמיש אוֹ במחצה,
כגוֹן שתִהיה הנדוּניא מֵאה,
וכוֹתבין שהִכניסה לוֹ מֵאה וחמִשים,
כדי להרבוֹת בִפני העם,
וּכשתבֹא לִגבוֹת לֹא תִגבה אלא המֵאה.
:ויֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ לִכתֹב בפחוֹת,
ואִם פסקה להוֹציא לוֹ במֵאה כֵלים נוֹתנת שוה מֵאה ועשרים אוֹ מֵאה וחמִשים,
וכוֹתבין שהִכניסה לוֹ מֵאה.
ויֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ לִכתֹב שוה בשוה.
ויֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ שיִתֵן האיש מעוֹת לפי הנדוּניא דבר קצוּב שתִתקשֵט בוֹ הכלה ותִקנה בוֹ בשמים וכיוֹצֵא בהן.
ויֵש מקוֹמוֹת שיכניס האיש שוּם מִשלוֹ לאִשה,
יצטרֵף לִנדוּניתה להִתנאוֹת בוֹ.
12
הנוֹשֵא סתם כוֹתֵב ונוֹתֵן כמִנהג המדינה.
וכֵן היא שפסקה להכניס נוֹתנת כמִנהג המדינה.
וּכשתבֹא לִגבוֹת כתוּבה מגבין לה מה שבכתוּבה כמִנהג המדינה.
וּבכל הדברים האֵלוּ וכיוֹצֵא בהן,
מִנהג המדינה עִקר גדוֹל,
ועל פיו דנין.
והוּא שיִהיה אוֹתוֹ מִנהג פשוּט בכל המדינה.
13
איש ואִשה שהיוּ ביניהן שִדוּכין,
ואמר לה:
'כמה את מכנסת לי?',
'כך וכך',
ואמרה לוֹ:
'וכמה אתה נוֹתֵן לי אוֹ כוֹתֵב לי?',
'כך וכך'; וכֵן האב שפסק על ידי בנוֹ וּבִתוֹ:
'כמה אתה נוֹתֵן לבִנך?',
'כך וכך',
'וכמה אתה נוֹתֵן לבִתך?',
'כך וכך',
ועמדוּ וקִדשוּ קנוּ אוֹתן הדברים,
ואף על פי שלֹא היה ביניהן קִנין מידם.
ואֵלוּ הֵן הדברים שנִקנין באמירה.
14
במה דברים אמוּרים? בשפסק האב לבִתוֹ,
בין גדוֹלה בין קטנה,
וּפסק האב האחֵר לִבנוֹ,
וּבנִשוּאים רִאשוֹנים,
שדעתוֹ של אדם קרוֹבה אֵצל בנוֹ,
וּמֵרֹב שִמחתוֹ בנִשוּאין הרִאשוֹנים גמר וּמקנה לוֹ באמירה.
אבל אח שפסק לאחוֹתוֹ אוֹ אִשה שפסקה לבִתה,
וכֵן שאר קרוֹבים,
אוֹ האב שפסק לִבנוֹ אוֹ לבִתוֹ בנִשוּאים שניים לֹא קנוּ אוֹתן הדברים עד שיִקנוּ מידי הפוֹסֵק שנתן כך וכך.
15
האב שפסק על ידי בִתוֹ לֹא קנת הבת המתנה עד שיִכנֹס אוֹתה בעלה,
וכֵן הבֵן לֹא קנה עד שיִכנֹס,
שכל הפוֹסֵק אינוֹ פוֹסֵק אלא על מנת לִכנֹס.
לפיכך, הפוֹסֵק מעוֹת לחתנוֹ,
וּמֵת קֹדם שיִכנֹס,
ונפלה לִפני אחיו ליבוּם יכוֹל האב לוֹמר ליבם:
'לאחיך הייתי רוֹצה לִתֵן,
לך איני רוֹצה לִתֵן',
ואפִלוּ היה הרִאשוֹן עם הארץ והשֵני חכם,
ואף על פי שהבת רוֹצה בוֹ.
16
הפוֹסֵק מעוֹת לחתנוֹ,
והלך האב לִמדינה אחרת יכוֹלה היא לוֹמר לבעל:
'אני לֹא פסקתי על עצמי,
מה אני יכוֹלה לעשוֹת? אוֹ כנֹס בלֹא נדוּניא,
אוֹ פטרֵני בגֵט'.
אבל אִם פסקה היא על עצמה,
ולֹא הִגיעה ידה הרי זוֹ יוֹשבת עד שתִמצא מה שפסקה אוֹ עד שתמוּת.
:ולמה לֹא תִפטֹר עצמה במרדוּת? שהמוֹרדת כשהיא ארוּסה הבעל רוֹצה לכנסה והיא אינה רוֹצה,
אבל זוֹ אין הבעל רוֹצה בה עד שתִתֵן הנדוּניא שפסקה,
והיא רוֹצה בוֹ,
שהרי היא אוֹמרת לוֹ:
'או כנֹס אוֹ פטֹר'.
במה דברים אמוּרים? בִגדוֹלה.
אבל קטנה שפסקה על עצמה כוֹפין אוֹתוֹ לִתֵן גֵט,
אוֹ יכנֹס בלֹא נדוּניא.
17
הנוֹשֵא את האִשה וּפסקה עִמוֹ שיִהיה זן את בִתה כך וכך שנים חיב לזוּנה אוֹתן שנים שקִבֵל על עצמוֹ; והוּא שיתנוּ על דבר זה בִשעת קִדוּשין.
אבל שלֹא בִשעת קִדוּשין עד שיִקנוּ מידוֹ אוֹ שיִכתֹב בִשטר וכיוֹצֵא בוֹ,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת מִקח וּמִמכר.
:נִתגרשה בתוֹך השנים שקִבֵל על עצמוֹ לזוּן את בִתה,
ונִשֵאת לאחֵר,
וּפסקה עִמוֹ שיִהיה זן את אוֹתה הבת כך וכך שנים לֹא יֹאמר הרִאשוֹן:
'אִם תבֹא לביתי אזוּננה',
אלא מוֹליך מזוֹנוֹתיה למקוֹם שהיא שם אִמה.
וכֵן לֹא יֹאמרוּ שניהם:
'הרי אנוּ זנין אוֹתה כאחד',
אלא אחד זנה ואחד נוֹתֵן לה דמי מזוֹנוֹת.
18
נִשֵאת הבת בתוֹך זמן זה הבעל חיב בִמזוֹנוֹתיה,
וּבעלי אִמה שניהם כל אחד מֵהן נוֹתֵן לה דמי מזוֹנוֹת.
מֵתוּ אֵלוּ שפסקוּ לזוּן אוֹתה:
אִם קנוּ מידן,
אוֹ שחיֵב עצמוֹ בִשטר הרי זוֹ כבעלת חוֹב בִשטר,
וטוֹרפת מזוֹנוֹתיה מִנִכסיהן המשוּעבדין עד סוֹף הזמן שפסקוּ; ואִם פסקוּ בִשעת הקִדוּשין ולֹא היה שם קִנין הרי הֵן דברים שלֹא נִתנוּ להִכתֵב,
ואינה טוֹרפת בִמזוֹנוֹתיה.