1
מציאת האִשה וּמעשֵה ידיה לבעלה.
וּמה היא עוֹשה לוֹ? הכֹל כמִנהג המדינה:
מקוֹם שדרכן לארֹג אוֹרגת,
לִרקֹם רוֹקמת,
לִטווֹת צמר אוֹ פִשתן טוֹוה.
ואִם היה דרך נשי העיר לעשוֹת כל המלאכוֹת האֵלוּ אינוֹ כוֹפה אלא לִטווֹת בצמר בִלבד,
שהפִשתן מזיק את הפה ואת השפתים,
והטִוּוּי הִוא המלאכה המיוּחדת לנשים,
שנאמר: "וכל אִשה חכמת לֵב בידיה טווּ" .
2
דחקה עצמה ועשת יתֵר מִן הראוּי לה המוֹתר לבעל.
:היה לה ולוֹ ממוֹן הרבֵה,
אפִלוּ היוּ להם כמה שפחוֹת אינה יוֹשבת לבטלה בלֹא מלאכה כלל,
שהבטלה מביאה לידי זִמה.
אבל אין כוֹפין אוֹתה לעשוֹת מלאכה כל היוֹם כוּלוֹ,
אלא לפי רֹב הממוֹן ממעטת במלאכה.
3
והמדיר את אִשתוֹ שלֹא תעשה מלאכה כלל יוֹציא ויתֵן כתוּבה,
שהבטלה מביאה לידי זִמה.
:וכֵן כל אִשה רוֹחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו,
וּמוֹזגת לוֹ את הכוֹס,
וּמצעת לוֹ את המִטה,
ועוֹמדת וּמשמשת בִפני בעלה,
כגוֹן שתִתֵן לוֹ מים אוֹ כלי אוֹ תִטֹל מִלפניו,
וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ.
אבל אינה עוֹמדת וּמשמשת בִפני אביו אוֹ בִפני בנוֹ.
4
וּמלאכוֹת אֵלוּ עוֹשה אוֹתם היא בעצמה; ואפִלוּ היוּ להם כמה שפחוֹת אין עוֹשה מלאכוֹת אֵלוּ לבעל אלא אִשתוֹ.
5
יֵש מלאכוֹת אחֵרוֹת שהאִשה עוֹשה אוֹתם לבעלה בִזמן שהֵן עניים,
ואֵלוּ הֵן:
אוֹפה את הפת בתנוּר,
ועזרא תִקֵן שתִהיה אִשה משכמת ואוֹפה כדי שהפת תִהיה מצוּיה לעניים; וּמבשלת את התבשילין,
וּמכבסת בגדים,
וּמניקה את בנה,
ונוֹתנת תבן לִפני בהמתוֹ,
אבל לֹא לִפני בקרוֹ,
וּמטחנת. כיצד מטחנת? יוֹשבת ברֵחים וּמשמרת את הקמח ואצה בטוֹחנת אוֹ מחמרת אחר הבהֵמה,
כדי שלֹא יבטלוּ הרֵחים.
ואִם היה דרכן לִטחֹן ברֵחים של יד טוֹחנת.
6
במה דברים אמוּרים? בעניים.
אבל אִם הִכניסה לוֹ שִפחה אחת אוֹ נכסים שראוּיין לִקנוֹת מֵהן שִפחה אחת,
אוֹ שהיתה לוֹ שִפחה אחת אוֹ שהיה לוֹ ממוֹן כדי לִקנוֹת שִפחה אחת אינה מטחנת ולֹא אוֹפה ולֹא מכבסת ולֹא נוֹתנת תבן לִפני בהמתוֹ.
:הִכניסה לוֹ שתי שפחוֹת,
אוֹ נכסים הראוּיים לִקנוֹת מֵהן שתי שפחוֹת,
אוֹ שהיוּ לוֹ שתי שפחוֹת,
אוֹ שהיה ראוּי לִקנוֹת שתי שפחוֹת אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה,
אלא נוֹתנת אוֹתוֹ לשִפחה להניק.
7
נִמצאוּ כל המלאכוֹת שכל אִשה עוֹשה אוֹתן לבעלה חמֵש מלאכוֹת:
טוֹוה, ורוֹחצת פניו ידיו ורגליו,
וּמוֹזגת את הכוֹס,
וּמצעת את המִטה,
ועוֹמדת לשמֵש בפניו.
והמלאכוֹת שמִקצת הנשים עוֹשוֹת אוֹתן וּמִקצתן אינן עוֹשוֹת שֵש מלאכוֹת:
מטחנת, ואוֹפה,
וּמבשלת, וּמכבסת,
וּמניקה, ונוֹתנת תבן לִפני בהמתוֹ.
8
כל המלאכוֹת שהאִשה עוֹשה לבעלה נִדה עוֹשה לבעלה,
חוּץ מִמזיגת הכוֹס והצעת המִטה והרחצת פניו ידיו ורגליו,
גזֵרה מִשוּם הִרהוּר,
שמא יבֹא לִבעֹל.
לפיכך מצעת מִטתוֹ כשהיא נִדה שלֹא בפניו,
וּמוֹזגת הכוֹס ואינה נוֹתנת אוֹתוֹ בידוֹ כדרכה תמיד,
אלא מנחת אוֹתוֹ על הארץ אוֹ על הכלי,
והוּא נוֹטלוֹ.
9
האִשה ששברה כֵלים בעֵת שעוֹשה מלאכוֹתיה בתוֹך ביתה פטוּרה.
ואין זה מִן הדין אלא תקנה,
שאִם אין אתה אוֹמֵר כֵן אין שלוֹם בתוֹך הבית לעוֹלם,
אלא נִמצֵאת נִזהרת ונִמנעת מֵרֹב המלאכוֹת,
ונִמצֵאת קטטה ביניהם.
10
כל אִשה שתִמנע מִלעשוֹת מלאכה מִן המלאכוֹת שהיא חיבת לעשוֹתן כוֹפין אוֹתה ועוֹשה,
ואפִלוּ בשוֹט.
טען הוּא שאינה עוֹשה,
והיא אוֹמרת ש'איני נִמנעת מִלעשוֹת' מוֹשיבין אִשה ביניהם אוֹ שכֵנים.
ודבר זה כמוֹ שיִראה הדין שאפשר בדבר.
11
האִשה, כל זמן שהיא מניקה פוֹחתין לה מִמעשֵה ידיה,
וּמוֹסיפין לה בִמזוֹנוֹתיה יין וּדברים שיפין לחלב.
פסקוּ לה מזוֹנוֹת הראוּיוֹת לה,
והרי היא מִתאוּה לאכֹל יתֵר,
אוֹ לאכֹל מאכלוֹת אחֵרוֹת מִפני חֹלי תאוה שיֵש לה בבִטנה הרי זוֹ אוֹכלת מִשלה כל מה שתִרצה,
ואין הבעל יכוֹל לעכֵב ולוֹמר שאִם תֹאכל יתֵר מִדאי אוֹ תֹאכל מאכל רע ימוּת הוּלד,
מִפני שצער גוּפה קוֹדֵם.
12
ילדה תאוֹמים אין כוֹפין אוֹתה להניק שניהן,
אלא מניקה אחד ושוֹכֵר הבעל מניקה לשֵני.
הרי שרצת האִשה להניק בן חברתה עִם בנה הבעל מעכֵב,
ואינוֹ מניחה אלא להניק בנוֹ בִלבד.
13
נדרה שלֹא להניק את בנה כוֹפה וּמניקתוּ עד שיִהיה בן עשרים וארבעה חֹדש,
אחד הזכר ואחד הנקֵבה.
:היא אוֹמרת:
'אני אניק את בני',
והוּא אינוֹ רוֹצה שתניק אִשתוֹ כדי שלֹא תִתנוֵּל,
אף על פי שיֵש להם כמה שפחוֹת לה שוֹמעין,
שצער הוּא לה לִפרֹש מִבנה.
14
היתה עניה שהיא חיבת להניק,
והיה הוּא עשיר שראוּי שלֹא תניק אִשתוֹ,
אף על פי שאין לוֹ שפחוֹת אִם לֹא רצת להניק,
שוֹכֵר מניקה אוֹ קוֹנה שִפחה,
מִפני שהאִשה עוֹלה עִם בעלה ואינה יוֹרדת.
15
היא אוֹמרת:
'ראוּי הוּא לִשכֹר' אוֹ 'לִקנוֹת שִפחה',
והוּא אוֹמֵר:
'איני ראוּי' עליה להביא ראיה,
ואין כאן מקוֹם לִשבוּעה.
16
האִשה שנִתגרשה אין כוֹפין אוֹתה להניק,
אלא אִם רצת נוֹתֵן לה שכרה וּמניקתוּ,
ואִם לֹא רצת נוֹתנת לוֹ את בנוֹ והוּא מטפֵל בוֹ.
במה דברים אמוּרים? שלֹא הֵניקה אוֹתוֹ עד שהִכירה.
אבל אִם הִכירה,
ואפִלוּ היה סוּמא אין מפרישין אוֹתוֹ מֵאִמוֹ,
מִפני סכנת הוּלד,
אלא כוֹפין אוֹתה וּמניקה אוֹתוֹ בשכר עד עשרים וארבעה חֹדש.
17
הגרוּשה אין לה מזוֹנוֹת,
אף על פי שהיא מניקה את בנוֹ.
אבל נוֹתֵן לה יתֵר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מִכסוּת וּמאכל וּמשקה וסיכה וכיוֹצֵא בה.
אבל המעוּברת אין לה כלוּם.
:שלמוּ חדשיו וּגמלתוּ אִם רצת המגֹרשת שיִהיה בנה אצלה,
אין מפרישין אוֹתוֹ מִמנה עד שיִהיה בן שֵש שנים גמוּרוֹת,
אלא כוֹפין את אביו ונוֹתֵן לוֹ מזוֹנוֹת והוּא אֵצל אִמוֹ.
ואחר שֵש שנים יֵש לאב לוֹמר:
'אִם הוּא אצלי אתֵן לוֹ מזוֹנוֹת,
ואִם הוּא אֵצל אִמוֹ איני נוֹתֵן לוֹ כלוּם'.
והבת אֵצל אִמה לעוֹלם,
ואפִלוּ לאחר שֵש.
18
כיצד? היה האב ראוּי לִצדקה מוֹציאין מִמנוּ הראוּי לוֹ בעל כרחוֹ,
וזנין אוֹתה והיא אֵצל אִמה.
ואפִלוּ נִשֵאת האֵם לאחֵר בִתה אצלה,
ואביה זן אוֹתה מִשוּם צדקה עד שימוּת האב,
ותִזוֹן מִנכסיו אחר מוֹתוֹ בִתנאי כתוּבה והיא אֵצל אִמה.
אִם לֹא רצת האֵם שיִהיוּ בניה אצלה אחר שגמלתן,
אחד זכרים ואחד נקֵבוֹת הרשוּת בידה,
ונוֹתנת אוֹתם לאביהם אוֹ משלכת אוֹתם לקהל אִם אין להם אב,
והֵן מטפלין בהן.