1
צִוּוּ חכמים שיִתֵן אדם מִנכסיו מעט לבִתוֹ כדי שתִנשֵא בוֹ,
וזה הוּא הנִקרא פרנסה.
המשיא את בִתוֹ סתם לֹא יפחֹת לה מִכסוּת שפוֹסקין לאֵשת עני שבישראֵל,
כמוֹ שבֵארנוּ.
במה דברים אמוּרים? בשהיה האב עני.
אבל אִם היה עשיר הרי זה ראוּי שיִתֵן לה כפי עשרוֹ.
2
פֵרֵש על הבעל שאין לה כלוּם ושיכניסנה ערוּמה אין לה כלוּם.
ולֹא יֹאמר הבעל:
'כשתבֹא לביתי אכסנה',
אלא מכסה והיא בבית אביה.
3
האב שמֵת והִניח בת אוֹמדין דעתוֹ כמה היה בלִבוֹ לִתֵן לה לפרנסתה,
ונוֹתנין לה.
וּמִנין יוֹדעין אוּמדן דעתוֹ? מֵרֵעיו וּמיוּדעיו,
וּמִמשאוֹ וּמתנוֹ וּכבוֹדוֹ.
וכֵן אִם הִשיא בת בחייו אוֹמדין בה.
ואִם לֹא ידעוּ לוֹ בית דין אוּמדן דעת נוֹתנין לה מִנכסיו עִשוּר לפרנסתה.
4
הִניח בנוֹת רבוֹת:
כל שתבֹא להִנשֵא נוֹתנין לה עִשוּר הנכסים,
ושלאחריה עִשוּר מה ששירה רִאשוֹנה,
ושלאחריה עִשוּר מה ששירה שניה.
ואִם באוּ כוּלן להִנשֵא כאחת רִאשוֹנה נוֹטלת עִשוּר,
והשניה עִשוּר מה ששירה רִאשוֹנה,
והשלישית עִשוּר מה ששירה שניה,
וכֵן אפִלוּ הֵן עשר,
וחוֹזרוֹת וחוֹלקוֹת כל העִשוּרים בשוה,
וּשאר הנכסים לאחים.
5
עִשוּר זה,
שהוּא לפרנסה אינוֹ מִתנאיי כתוּבה.
לפיכך אפִלוּ לפי תקנת אחרוֹנים אינוֹ נִטל אלא מִן הקרקע.
ויֵש לה לִגבוֹת עִשוּר זה מִשכירוּת הקרקע.
ואִם רצוּ האחין לִתֵן לה מעוֹת כנגד עִשוּר הקרקע נוֹתנין.
6
הבת בעִשוּר זה כבעל חוֹב של אחין היא,
לפיכך נוֹטלת אוֹתוֹ מִן הבינוֹנית בלֹא שבוּעה.
ואִם מֵתוּ האחין נוֹטלת אוֹתוֹ מִבניהם מִן הזִבוּרית וּבִשבוּעה,
שהרי היא נִפרעת מִנִכסי יתוֹמים,
והבא לִפרע מִנִכסי יתוֹמים לֹא יפרע אלא מִן הזִבוּרית וּבִשבוּעה,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת הלואה.
7
והאחים שמכרוּ אוֹ שמִשכנוּ קרקע אביהן הבת טוֹרפת מִן הלקוֹחוֹת פרנסתה,
כדרך שטוֹרפין כל בעלי חוֹבוֹת מִן הלקוֹחוֹת,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת הלואה.
8
מי שהִשיא בנוֹת גדוֹלוֹת ונִשארוּ קטנוֹת,
וּמֵת בלֹא בֵן אין נוֹטלין פרנסה לקטנוֹת ואחר כך חוֹלקוֹת את הנכסים,
אלא חוֹלקוֹת כוּלן בשוה.
9
מי שמֵת והִניח שתי בנוֹת וּבֵן,
וקדמה רִאשוֹנה ונטלה עִשוּר נכסים,
ולֹא הִספיקה השניה לִגבוֹת עד שמֵת הבֵן ונפלוּ כל הנכסים לִשתיהן אין השניה נוֹטלת עִשוּר,
אלא חוֹלקוֹת בשוה,
וזכת רִאשוֹנה בעִשוּר שלה.
10
מי שצִוּה בִשעת מיתה:
'אל תפרנסוּ בנוֹתי מִנכסי' שוֹמעין לוֹ,
שאין זה מִתנאי כתוּבה.
11
מי שמֵת והִניח אלמנה וּבת כבר בֵארנוּ שמזוֹנוֹת האלמנה קוֹדמין לִמזוֹנוֹת הבת.
וכֵן אִם נִשֵאת הבת אינה נוֹטלת עִשוּר נכסים,
מִפני מזוֹנוֹת האלמנה.
ואפִלוּ מֵתה הבת אחר שנִשֵאת אין הבעל יוֹרֵש פרנסה הראוּיה להִנתֵן לה,
שהרי הנכסים כוּלן בחזקת האלמנה,
שתִהיה נִזוֹנת מֵהן.
12
קטנה יתוֹמה שהִשיאתה אִמה אוֹ אחיה לדעתה,
ונתנוּ לה מֵאה אוֹ חמִשים זוּז יכוֹלה היא מִשתגדיל להוֹציא מידם פרנסה הראוּיה לה אוֹ באוּמדן דעת האב אוֹ עִשוּר הקרקעוֹת,
ואפִלוּ לֹא היוּ האחין זנין אוֹתה,
ואף על פי שלֹא מִחת בִשעת נִשוּאין,
מִפני שהקטנה אינה בת מחאה.
13
נִשֵאת הבת אחר שגדלה,
בין נערה בין בוֹגרת,
ולֹא תבעה פרנסתה אִבדה פרנסתה.
ואִם מִחת בעֵת נִשוּאיה הרי זוֹ מוֹציאה את הראוּי לה כל זמן שתִרצה.
:בגרה ועוֹדה בבית אביה,
בין שבגרה אחר מוֹת אביה בין שהִניחה בוֹגרת:
אִם פסקוּ האחין מזוֹנוֹתיה,
שהרי אין לה מזוֹנוֹת כמוֹ שבֵארנוּ,
ושתקה ולֹא תבעה פרנסתה אִבדה הפרנסה; ואִם מִחת לֹא אִבדה פרנסתה.
:לֹא פסקוּ האחים מזוֹנוֹתיה וזנוּ אוֹתה בבגר,
אף על פי שלֹא מִחת לֹא אִבדה פרנסתה,
כל זמן שהֵן זנין אוֹתה,
שיֵש לה לִטעֹן:
מִפני שהֵן זנין אף על פי שאינם חיבין,
והיא עדין לֹא נִשֵאת,
מִפני זה לֹא תבעה פרנסתה.
14
מי שצִוּה לִתֵן לבִתוֹ כך וכך מעוֹת לפרנסתה לִקח בהן קרקע,
בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא,
וּמֵת, והרי המעוֹת ביד השליח,
ואמרה הבת:
'תנוּ אוֹתן לבעלי,
כל מה שיִרצה יעשה בהן':
אִם היתה גדוֹלה,
ונִשֵאת הרשוּת בידה; ואִם עדין מאֹרסת היא יעשה שליש מה שהוּשלש בידוֹ; ואִם עדין קטנה היא אפִלוּ נִשֵאת,
אין שוֹמעין לה,
אלא יעשה השליש כמוֹ שצִוּהוּ האב.