1
כשנוֹשֵא אדם אִשה,
בין בתוּלה בין בעוּלה,
בין גדוֹלה בין קטנה,
אחת בת ישראֵל ואחת הגיֹרת אוֹ המשוּחררת יתחיֵב לה בעשרה דברים,
ויזכה בארבעה דברים.
2
והעשרה שלֹשה מֵהן מִן התוֹרה,
ואֵלוּ הֵן:
"שאֵרה כסוּתה ועֹנתה" .
שאֵרה אֵלוּ מזוֹנוֹתיה.
כסוּתה כמשמעוֹ.
עוֹנתה לבֹא עליה כדרך כל הארץ.
:והשִבעה מִדִברי סוֹפרים,
וכוּלן תנאי בית דין הֵן.
האחד מֵהן עִקר הכתוּבה,
והשאר הֵן הנִקראין תנאיי כתוּבה,
ואֵלוּ הֵן:
לרפֹאותה אִם חלתה,
ולִפדוֹתה אִם נִשבית,
וּלקברה כשתמוּת,
ולִהיוֹתה נִזוֹנת מִנכסיו ויוֹשבת בביתוֹ אחר מוֹתוֹ כל זמן אלמנוּתה,
ולִהיוֹת בנוֹתיה מִמנוּ נִזוֹנוֹת מִנכסיו אחר מוֹתוֹ עד שיִתארסוּ,
ולִהיוֹת בניה הזכרים מִמנוּ יוֹרשים כתוּבתה יתֵר על חלקם בירוּשה שעִם אחיהם.
3
והארבעה שזוֹכה בהן כוּלם מִדִברי סוֹפרים,
ואֵלוּ הֵן:
לִהיוֹת מעשֵה ידיה שלוֹ,
ולִהיוֹת מציאתה שלוֹ,
ושיִהיה אוֹכֵל פֵרוֹת כל נכסיה בחייה,
ואִם מֵתה בחייו יירשנה.
והוּא קוֹדֵם לכל אדם בירוּשה.
4
ועוֹד תִקנוּ חכמים שיִהיוּ מעשֵה ידי האִשה כנגד מזוֹנוֹתיה,
וּפִדיוֹנה כנגד אכילת פֵרוֹת נכסיה,
וּקבוּרתה כנגד ירוּשתוֹ לִכתוּבתה.
לפיכך אִם אמרה האִשה:
'איני נִזוֹנת ואיני עוֹשה' שוֹמעין לה ואין כוֹפין אוֹתה.
אבל אִם אמר הבעל:
'איני זנֵך ואיני נוֹטֵל כלוּם מִמעשֵה ידֵך' אין שוֹמעין לוֹ,
שמא לֹא יספקוּ לה מעשֵה ידיה בִמזוֹנוֹתיה.
וּמִפני תקנה זוֹ יֵחשבוּ המזוֹנוֹת מִתנאי הכתוּבה.
5
כל הדברים האֵלוּ,
אף על פי שלֹא נִכתבוּ בִשטר כתוּבה,
ואפִלוּ לֹא כתבוּ כתוּבה עדין אלא נשא סתם,
כיון שנשא זכה הבעל בארבעה דברים שלוֹ,
וזכת האִשה בעשרת הדברים שלה,
ואינן צריכין לפרֵש.
6
הִתנה הבעל שלֹא יתחיֵב באחד מִן הדברים שהוּא חיב בהן,
אוֹ שהִתנת האִשה שלֹא יזכה הבעל באחד מִן הדברים שהוּא זוֹכה בהן התנאי קים,
חוּץ מִשלֹשה דברים שאין התנאי מוֹעיל בהן,
וכל המתנה עליהן תנאוֹ בטֵל,
ואֵלוּ הֵן:
עוֹנתה, ועִקר כתוּבתה,
וירוּשתה.
7
כיצד? הִתנה עִם האִשה שאין לה עליו עוֹנה תנאוֹ בטֵל וחיב בעוֹנתה,
שהרי הִתנה על מה שכתוּב בתוֹרה ואינוֹ תנאי ממוֹן.
8
הִתנה עִמה לִפחֹת מֵעִקר כתוּבתה,
אוֹ שכתב לה מאתים אוֹ מֵאה עִקר כתוּבה,
וכתבה לוֹ שנִתקבלה מֵהם כך וכך,
והיא לֹא נִתקבלה תנאוֹ בטֵל,
שכל הפוֹחֵת לִבתוּלה מִמאתים וּלאלמנה מִמנה הרי זוֹ בעילת זנוּת.
9
הִתנת עִמוֹ אחר שנִשאה שלֹא יירשנה תנאוֹ בטֵל.
ואף על פי שירוּשת הבעל מִדִברי סוֹפרים,
עשוּ חִזוּק לדִבריהם כשל תוֹרה.
וכל תנאי שבירוּשה בטֵל,
אף על פי שהוּא ממוֹן,
שנאמר בה:
"לחוּקת מִשפט" .
:וּבִשאר הדברים תנאוֹ קים,
כגוֹן שהִתנה עִמה שאין לה שאֵר וּכסוּת,
על מנת שלֹא יֹאכל פֵרוֹת נכסיה,
וכל כיוֹצֵא בזה תנאוֹ קים.
10
כמה מזוֹנוֹת פוֹסקין לאִשה? פוֹסקין לה לחם שתי סעוּדוֹת בכל יוֹם,
סעוּדה בינוֹנית של כל אדם באוֹתה העיר שאינוֹ לֹא חוֹלה ולֹא גרגרן,
וּמֵאוֹתוֹ מאכל של אנשי אוֹתה העיר:
אִם חִטים חִטים,
ואִם שעוֹרים שעוֹרים,
וכֵן אֹרז אוֹ דֹחן,
אוֹ מִשאר מינין שנהגוּ בהן.
:וּפוֹסקין לה פרפרת לאכֹל בה הפת,
כגוֹן קִטניוֹת אוֹ ירקוֹת וכיוֹצֵא בהן.
ושמן לאכילה,
ושמן להדלקת הנֵר,
וּפֵרוֹת, וּמעט יין לִשתוֹת אִם היה מִנהג המקוֹם שיִשתוּ הנשים יין.
:וּפוֹסקין לה שלֹש סעוּדוֹת לשבת וּבשר אוֹ דגים כמִנהג המקוֹם.
ונוֹתֵן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לִצרכיה,
כגוֹן פרוּטה לכבֵס אוֹ למרחץ וכיוֹצֵא בהן.
11
במה דברים אמוּרים? בעני שבישראֵל.
אבל אִם היה עשיר הכֹל לפי עשרוֹ.
אפִלוּ היה ממוֹנוֹ ראוּי שיעשה לה כמה תבשילי בשר בכל יוֹם כוֹפין אוֹתוֹ וּפוֹסקין לה מזוֹנוֹת כפי ממוֹנוֹ.
ואִם היה עני ביוֹתֵר ואינוֹ יכוֹל לִתֵן לה ואפִלוּ לחם שהיא צריכה לוֹ כוֹפין אוֹתוֹ להוֹציא,
ותִהיה כתוּבתה חוֹב עליו,
עד שתִמצא ידוֹ ויתֵן.
12
בעל שרצה לִתֵן לאִשתוֹ מזוֹנוֹתיה הראוּיוֹת לה,
ותִהיה אוֹכלת ושוֹתה לעצמה והוּא אוֹכֵל ושוֹתה לעצמוֹ הרשוּת בידוֹ,
וּבִלבד שיֹאכל עִמה מִלילי שבת ללילי שבת.
13
האִשה שפסקוּ לה מזוֹנוֹת והוֹתירוּ המוֹתר לבעל.
:היה בעלה כֹהֵן אינוֹ נוֹתֵן לה כל מזוֹנוֹתיה תרוּמה,
מִפני שטֹרח גדוֹל הוּא לה לשמרן מִדבר המטמאן וּלאכלן בטהרה,
אלא נוֹתֵן לה מחצה חוּלין וּמחצה תרוּמה.
14
כשֵם שאדם חיב בִמזוֹנוֹת אִשתוֹ,
כך הוּא חיב בִמזוֹנוֹת בניו וּבנוֹתיו הקטנים עד שיִהיוּ בני שֵש שנים.
מִכאן ואילך מאכילן עד שיגדילוּ כתקנת חכמים.
ואִם לֹא רצה גוֹערין בוֹ וּמכלימין אוֹתוֹ וּפוֹצרין בוֹ.
אִם לֹא רצה מכריזין עליו בצִבוּר ואוֹמרין:
'פלוֹני אכזרי הוּא,
ואינוֹ רוֹצה לזוּן בניו,
והרי הוּא פחוּת מֵעוֹף טמֵא שהוּא זן את אפרוֹחיו'.
ואין כוֹפין אוֹתוֹ לזוּנם אחר שֵש.
15
במה דברים אמוּרים? באיש שאינוֹ אמוּד ואין ידוּע אִם הוּא ראוּי לִתֵן צדקה אוֹ אינוֹ ראוּי.
אבל אִם היה אמוּד שיֵש לוֹ ממוֹן הראוּי לִתֵן מִמנוּ צדקה המספקת להן מוֹציאין מִמנוּ בעל כרחוֹ מִשוּם צדקה,
וזנין אוֹתן עד שיגדילוּ.
16
מי שהלך לִמדינה אחרת וּבאה אִשתוֹ לבית דין לִתבֹע מזוֹנוֹת שלֹשה חדשים הרִאשוֹנים מיוֹם הליכתוֹ,
אין פוֹסקין לה בהן מזוֹנוֹת,
חזקה היא שאין אדם מניח ביתוֹ ריקן.
מִכאן ואילך פוֹסקין לה מזוֹנוֹת.
ואִם היוּ לוֹ נכסים בית דין יוֹרדין לִנכסיו וּמוֹכרין לִמזוֹנוֹתיה.
ואין מחשבין עִמה על מעשֵה ידיה עד שיבֹא בעלה.
אִם מצא שעשת הרי זה שלוֹ.
:וכֵן אִם לֹא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה לִמזוֹנוֹת מִכרה קים.
ואינה צריכה הכרזה ולֹא שבוּעה עד שיבֹא בעלה ויטעֹן אוֹ עד שתבֹא לִגבוֹת כתוּבתה אחר מוֹתוֹ מגלגלין עליה שלֹא מכרה אלא לִמזוֹנוֹת שהיא צריכה להן.
17
וּכשֵם שבית דין מוֹכרין לִמזוֹן האִשה שהלך בעלה,
כך מוֹכרין לִמזוֹן בניו וּבנוֹתיו שהֵן בני שֵש שנים אוֹ פחוֹת.
אבל יתֵר על שֵש אין זנין אוֹתם מִנכסיו שלֹא בפניו,
אף על פי שהוּא אמוּד.
וכֵן מי שנִשתטה בית דין יוֹרדין לִנכסיו וּמוֹכרין,
וזנין אִשתוֹ וּבניו וּבנוֹתיו שהֵן בני שֵש אוֹ פחוֹת,
וּמפרנסין אוֹתן.
18
יֵש מִן הגאוֹנים שהוֹרה שאין פוֹסקין מזוֹנוֹת לאִשה שהלך בעלה אוֹ שמֵת בעלה,
עד שיִהיה שטר כתוּבה יוֹצֵא מִתחת ידה.
ואִם לֹא תוֹציא שטר כתוּבה אין לה מזוֹנוֹת,
שמא נטלה כתוּבתה מִבעלה אוֹ מחלה כתוּבתה לוֹ,
שאין לה מזוֹנוֹת,
כמוֹ שיִתבאֵר.
:ויֵש מי שהוֹרה שפוֹסקין לה בחזקת שלֹא נטלה ולֹא מחלה,
ואין מצריכין לה להביא כתוּבה.
ולזה דעתי נוֹטה במי שהלך בעלה,
הוֹאיל ויֵש לה מזוֹנוֹת מִן התוֹרה.
אבל אִם מֵת בעלה עד שתביא כתוּבה,
מִפני שהיא אוֹכלת בתקנת חכמים; ועוֹד,
מִפני שנִזוֹנת מִנִכסי יוֹרשים,
וּלעוֹלם טוֹענין ליוֹרֵש.
19
הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבֹא חיב לשלֵם.
עמד אחד מִדעת עצמוֹ וזנה מִשלוֹ אִם יבֹא הבעל,
אינוֹ חיב לשלֵם לוֹ,
והרי זה אִבֵד את מעוֹתיו,
מִפני שלֹא צִוּהוּ לזוּנה,
והיא לֹא לותה מִמנוּ.
20
הבעל שאמר לאִשתוֹ בשעה שהלך:
'טלי מעשֵה ידיך בִמזוֹנוֹתיך' אין לה מזוֹנוֹת,
שאִלוּ לֹא רצת בדבר זה ולֹא סמכה דעתה,
היה לה לתבעוֹ אוֹ לוֹמר לוֹ:
'אין מעשֵה ידי מספיקין לי'.
21
הרי שעמדה בדין וּפסקוּ לה מזוֹנוֹת,
וּמכרוּ בית דין ונתנוּ לה,
אוֹ שמכרה לעצמה,
וּבא הבעל וטען ואמר:
'הִנחתי לה מזוֹנוֹת' הרי זוֹ נִשבעת בִנקיטת חֵפץ שלֹא הִניח לה.
:לֹא תבעה ולֹא מכרה אלא שהת עד שבא,
הוּא אוֹמֵר:
'הִנחתי', והיא אוֹמרת:
'לֹא הִנחת,
אלא לויתי מִזה ונִתפרנסתי' נִשבע שבוּעת הסֵת שהִניח לה,
ונִפטר, וישאֵר החוֹב עליה.
22
מכרה מִטלטלין ואמרה:
'בִמזוֹנוֹת מכרתי',
והוּא טוֹעֵן ואוֹמֵר:
'מזוֹנוֹת הִנחתי' נִשבעת שבוּעת הסֵת שלֹא הִניח.
הרי שלֹא תבעה ולֹא לותה ולֹא מכרה,
אלא דחקה עצמה ביוֹם וּבלילה ועשת ואכלה אין לה כלוּם.
23
המדיר את אִשתוֹ מִלֵהנוֹת לוֹ,
בין שפֵרֵש עד זמן פלוֹני בין שלֹא פֵרֵש אלא סתם ממתינין לוֹ שלֹשים יוֹם:
אִם תמוּ ימי נִדרוֹ,
אוֹ שלֹא תמוּ והִתיר נִדרוֹ הרי מוּטב; ואִם לאו יוֹציא ויתֵן כתוּבה.
וּבאוֹתן השלֹשים יוֹם תִהיה היא עוֹשה ואוֹכלת,
ויהיה אחד מֵחבֵריו מפרנֵס אוֹתה דברים שהיא צריכה להן יתֵר על מעשֵה ידיה,
אִם אין מעשֵה ידיה מספיקין לכֹל.
24
המדיר את אִשתוֹ שלֹא תִטעֹם אחד מִכל הפֵרוֹת ממתינין לוֹ שלֹשים יוֹם,
יתֵר על כֵן יוֹציא ויתֵן כתוּבה.
אפִלוּ הִדירה שלֹא תִטעֹם מאכל רע,
אפִלוּ הִדירה מִמין שלֹא אכלה אוֹתוֹ מימיה יוֹציא אחר שלֹשים יוֹם ויתֵן כתוּבה.
:נדרה היא שלֹא תֹאכל אחד מִכל הפֵרוֹת וקיֵם לה הוּא נִדרה,
אוֹ שנדרה בנזיר ולֹא הֵפֵר לה:
אִם רצה שתֵשֵב תחתיו ולֹא תֹאכל פֵרוֹת אוֹ תִהיה נזירה תֵשֵב; ואִם אמר:
'איני רוֹצה באִשה נדרנית' יוֹציא ויתֵן כתוּבה,
שהרי היה בידוֹ להפֵר,
והוּא קיֵם לה בִרצוֹנוֹ.