1
הארוּסה אסוּרה לבעלה מִדִברי סוֹפרים כל זמן שהיא בבית אביה.
והבא על ארוּסתוֹ בבית חמיו מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
ואפִלוּ קִדשה בביאה אסוּר לוֹ לבֹא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אוֹתה לתוֹך ביתוֹ,
ויתיחֵד עִמה ויפרישנה לוֹ.
ויחוּד זה הוּא הנִקרא 'כניסה לחוּפה',
והוּא הנִקרא 'נִשוּאין' בכל מקוֹם.
והבא על ארוּסתוֹ לשֵם נִשוּאין אחר שקִדשה מִשיערה בה,
קנאה, ונעשת נשוּאה,
והרי היא אִשתוֹ לכל דבר.
2
כיון שנִכנסה הארוּסה לחוּפה הרי זוֹ מוּתרת לוֹ לבֹא עליה בכל עֵת שיִרצה,
והרי היא אִשתוֹ גמוּרה לכל דבר.
וּמִשתִכנֵס לחוּפה נִקרֵאת נשוּאה,
אף על פי שלֹא נִבעלה,
והוּא שתִהיה ראוּיה לִבעילה.
אבל אִם היתה נִדה,
אף על פי שנִכנסה לחוּפה ונִתיחֵד עִמה לֹא גמרוּ הנִשוּאין,
והרי היא כארוּסה עדין.
3
וצריך לברֵך בִרכת חתנים בבית החתן קֹדם הנִשוּאין,
והֵם שֵש ברכוֹת,
ואֵלוּ הֵן:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
שהכֹל ברא לִכבוֹדוֹ'.
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
יוֹצֵר האדם'.
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר יצר את האדם בצלמוֹ,
בצלם דמוּת תבניתוֹ,
והִתקין לוֹ מִמנוּ בִנין עדי עד,
ברוּך אתה יי יוֹצֵר האדם'.
'שוֹש תשיש ותגֵל עקרה בקִבוּץ בניה לתוֹכה בשִמחה,
ברוּך אתה יי משמֵח ציוֹן בבניה'.
'שמֵח תשמח רֵעים אהוּבים כשמֵחך יצירך מִקדם בגן עֵדן,
ברוּך אתה יי משמֵח חתן וכלה'.
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר ברא ששוֹן ושִמחה,
חתן וכלה,
גילה ורִנה,
אהבה ואחוה,
שלוֹם ורֵעוּת,
מהֵרה יי אלֹהינוּ ישמע מֵערי יהוּדה וּמֵחוּצוֹת ירוּשלים,
קוֹל ששוֹן,
קוֹל שִמחה,
קוֹל חתן וקוֹל כלה,
קוֹל מִצהלוֹת חתנים מִמִשתה וּנערים מִנגינתם,
ברוּך אתה יי משמֵח חתן עִם הכלה'.
4
ואִם היה שם יין מביאין כוֹס של יין,
וּמברֵך על היין תחִלה,
וּמסדֵר את כוּלם על הכוֹס,
ונִמצא מברֵך שבע ברכוֹת.
ויֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ להביא הדס עִם היין,
וּמברֵך על ההדס אחר היין,
ואחר כך מברֵך השֵש.
5
ואין מברכין בִרכת חתנים אלא בעשרה גדוֹלים וּבני חֹרין,
וחתן מִן המִנין.
6
המארֵס את האִשה וּבֵרֵך בִרכת חתנים ולֹא נִתיחֵד עִמה בביתוֹ עדין ארוּסה היא,
שאין בִרכת חתנים עוֹשה הנִשוּאין,
אלא כניסה לחוּפה.
אֵרֵס וכנס לחוּפה,
ולֹא בֵרֵך בִרכת חתנים הרי זוֹ נשוּאה גמוּרה,
וחוֹזֵר וּמברֵך אפִלוּ אחר כמה ימים.
ולֹא תִנשֵא נִדה עד שתִטהר,
ואין מברכין לה בִרכת חתנים עד שתִטהר.
ואִם עבר ונשא וּבֵרֵך אינוֹ חוֹזֵר וּמברֵך.
7
וצריך לִכתֹב כתוּבה קֹדם כניסה לחוּפה ואחר כך יהיה מוּתר באִשתוֹ.
והחתן נוֹתֵן שכר הסוֹפֵר.
וכמה הוּא כוֹתֵב לה? אִם היתה בתוּלה אין פחוֹת מִמאתים דינר,
ואִם בעוּלה אין פחוֹת מִמֵאה דינר,
וזה הוּא הנִקרא עִקר כתוּבה.
ואִם רצה להוֹסיף לה,
אפִלוּ כִכר זהב מוֹסיף.
ודין התוֹספת ודין העִקר אחד הוּא לרֹב הדברים.
לפיכך, כל מקוֹם שנֹאמר בוֹ 'כתוּבה' סתם הוּא העִקר והתוֹספת כאחד.
וחכמים הֵם שתִקנוּ כתוּבה לאִשה כדי שלֹא תִהיה קלה בעיניו להוֹציאה.
8
דינרים אֵלוּ לֹא תִקנוּ אוֹתם מִן הכסף הטהוֹר,
אלא מִמטבֵע שהיה באוֹתן הימים שהיה שִבעה חלקים נחֹשת וחֵלק אחד כסף,
עד שיִהיה בסלע חצי זוּז כסף.
ונִמצאוּ מאתים דינר של בתוּלה חמִשה ועשרים דינר של כסף,
וּמֵאה של בעוּלה שנים עשר דינר וּמחצה.
וּמִשקל כל דינר שֵש ותִשעים שעוֹרוֹת,
כמוֹ שבֵארנוּ בִתחִלת עֵרוּבין.
והדינר הוּא הנִקרא זוּז בכל מקוֹם,
בין שהיה מִן הכסף הטהוֹר בין שהיה מִמטבֵע אוֹתן הימים.
9
אין פוֹחתין לִבתוּלה מִמאתים ולִבעוּלה מִמֵאה,
וכל הפוֹחֵת בעילתוֹ בעילת זנוּת.
אחד הכוֹתֵב את הכתוּבה בִשטר,
ואחד שהֵעידוּ עליו עֵדים וקנוּ מִמנוּ שהוּא חיב לה מֵאה אוֹ מאתים הרי זה מוּתר.
וכֵן אִם נתן לה מִטלטלין כנגד כתוּבתה הרי זה מוּתר לִבעֹל,
עד שיִהיה להם פנאי לִכתֹב.
10
הכוֹנֵס את האִשה ולֹא כתב לה כתוּבה,
אוֹ שכתב ואבד שטר הכתוּבה,
אוֹ שמחלה כתוּבתה לבעלה,
אוֹ שמכרה לוֹ כתוּבתה חוֹזֵר וכוֹתֵב לה כתוּבה עִקר אִם רצה לקימה,
לפי שאסוּר לוֹ לאדם לִשהוֹת עִם אִשתוֹ אפִלוּ שעה אחת בלֹא כתוּבה.
:אבל המוֹכרת כתוּבתה לאחֵרים בטוֹבת הניה אינוֹ צריך לִכתֹב לה כתוּבה אחרת,
שלֹא תִקנוּ כתוּבה אלא כדי שלֹא תִהיה קלה בעיניו להוֹציאה.
ואִם הוֹציא זוֹ משלֵם כתוּבה ללוֹקֵח,
כדרך שהיה משלֵם לה אִם לֹא מכרה.
11
המארֵס את האִשה וכתב לה כתוּבה,
ולֹא נִכנסה לחוּפה עדין ארוּסה היא ואינה נשוּאה,
שאין הכתוּבה עוֹשה נִשוּאין.
ואִם מֵת אוֹ גֵרשה גוֹבה עִקר כתוּבתה מִבני חֹרין,
ואינה גוֹבה תוֹספת כלל,
הוֹאיל ולֹא כנסה.
אבל אִם אֵרֵס ולֹא כתב כתוּבה,
וּמֵת אוֹ גֵרשה והיא ארוּסה אין לה כלוּם,
ואפִלוּ העִקר,
שלֹא תִקנוּ לה עִקר כתוּבה עד שתִנשֵא אוֹ עד שיִכתֹב.
והמארֵס את בִתוֹ וכתב לה כתוּבה,
וּמֵת אוֹ גֵרשה כשהיא נערה כתוּבתה לאביה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
12
וכֵן תִקנוּ חכמים שכל הנוֹשֵא בתוּלה יהיה שמֵח עִמה שִבעת ימים:
אינוֹ עוֹסֵק בִמלאכתוֹ,
ולֹא נוֹשֵא ונוֹתֵן בשוּק,
אלא אוֹכֵל ושוֹתה ושמֵח,
בין שהיה בחוּר בין שהיה אלמוֹן.
ואִם היתה בעוּלה אין פחוֹת מִשלֹשה ימים,
שתקנת חכמים היא לִבנוֹת ישראֵל שיִהיה שמֵח עִם הבעוּלה שלֹשה ימים,
בין בחוּר בין אלמוֹן.
13
יֵש לוֹ לאדם לִשא נשים רבוֹת כאחת ביוֹם אחד,
וּמברֵך בִרכת חתנים לכֹל כאחד.
אבל לשִמחה צריך לִשמֹח עִם כל אחת ואחת שִמחה הראוּיה לה:
אִם בתוּלה שִבעה,
ואִם בעוּלה שלֹשה.
ואין מערבין שִמחה בשִמחה.
14
מוּתר לארֵס בכל יוֹם חֹל,
אפִלוּ בתִשעה באב,
בין ביוֹם בין בלילה.
אבל אין נוֹשאין נשים לֹא בערב שבת ולֹא באחד בשבת,
גזֵרה שמא יבֹא לידי חִלוּל שבת בתִקוּן הסעוּדה,
שהחתן טרוּד בִסעוּדתוֹ.
ואין צריך לוֹמר שאסוּר לִשא בשבת.
ואפִלוּ בחוּלוֹ של מוֹעֵד אין נוֹשאין נשים,
כמוֹ שבֵארנוּ,
לפי שאין מערבין שִמחה בשִמחה,
שנאמר: "מלֵא שבוּע זֹאת ונִתנה לך" וכו' .
וּשאר הימים מוּתר לִשא בכל יוֹם שיִרצה,
והוּא שיִטרח בִסעוּדת נִשוּאין שלֹשה ימים קֹדם יוֹם הנִשוּאין.
15
מקוֹם שאין בית דין יוֹשבין בוֹ אלא בשֵני וחמישי בִלבד בתוּלה נִשֵאת בוֹ ביוֹם רביעי,
שאִם היתה לוֹ טענת בתוּלים ישכים לבית דין.
וּמִנהג חכמים הוּא שהנוֹשֵא את הבעוּלה ישא בחמישי,
כדי שיִהיה שמֵח עִמה חמישי וערב שבת וּבשבת,
ויֵצֵא לִמלאכתוֹ ביוֹם הרִאשוֹן.
16
המארֵס בִתוֹ קטנה וּתבעה הבעל לנִשוּאין בין היא בין אביה יכוֹלין לעכֵב שלֹא תִנשֵא עד שתגדיל ותֵעשה נערה.
ואִם רצוּ וּכנסה כוֹנֵס,
ואין ראוּי לעשוֹת כֵן.
17
אֵרסה ושהה כמה שנים,
וּתבעה לנִשוּאין והרי היא נערה נוֹתנין לה שנים עשר חֹדש מיוֹם התביעה לפרנֵס את עצמה וּלתקֵן מה שהיא צריכה לוֹ,
ואחר כך תִנשֵא.
:תבעה אחר שבגרה נוֹתנין לה שנים עשר חֹדש מיוֹם הבגר.
וכֵן אִם קִדשה ביוֹם הבגר נוֹתנין לה שנים עשר חֹדש מיוֹם הקִדוּשין,
שהוּא יוֹם הבגר.
:קִדשה אחר שבגרה,
אִם עברוּ עליה שנים עשר חֹדש בבגרוּתה ואחר כך נִתקדשה אין נוֹתנין לה אלא שלֹשים יוֹם מיוֹם שתבעה.
וכֵן המארֵס את הבעוּלה נוֹתנין לה שלֹשים יוֹם מיוֹם התביעה.
18
כשֵם שנוֹתנין זמן לאִשה מִשתבעה הבעל לפרנֵס את עצמה ואחר כך תִנשֵא,
כך נוֹתנין לאיש זמן לפרנֵס את עצמוֹ מִשתבעה אוֹתוֹ האִשה.
וכמה נוֹתנין לוֹ? כמוֹ שנוֹתנין לה:
אִם שנים עשר חֹדש שנים עשר חֹדש,
ואִם שלֹשים יוֹם שלֹשים יוֹם.
19
הִגיע זמן שנתנוּ לאיש ולֹא נשאה נִתחיֵב בִמזוֹנוֹתיה אף על פי שלֹא כנס.
ואִם הִגיע הזמן באחד בשבת אוֹ בערב שבת אינוֹ מעלה לה מזוֹנוֹת לאוֹתוֹ היוֹם,
מִפני שאינוֹ יכוֹל לִכנֹס.
וכֵן אִם חלה הוּא אוֹ היא,
אוֹ שפֵרסה נִדה כשהִגיע הזמן אינוֹ מעלה לה מזוֹנוֹת,
שהרי אינה ראוּיה להִנשֵא עד שתִטהר אוֹ תבריא.
וכֵן הוּא אינוֹ יכוֹל לִשא עד שיבריא.