1
כיצד האִשה מִתקדשת? אִם בכסף הוּא מקדֵש אין פחוֹת מִפרוּטה כסף,
אוֹ שוה פרוּטה.
אוֹמֵר לה:
'הרי את מקוּדשת לי',
אוֹ: 'הרי את מאֹרסת לי',
אוֹ: 'הרי את לי לאִשה' 'בזה',
ונוֹתנוֹ לה בִפני עֵדים.
והאיש הוּא שאוֹמֵר דברים שמשמען שקנה אוֹתה לוֹ לאִשה,
והוּא שיִתֵן לה הכסף.
2
נתנה היא,
ואמרה לוֹ:
'הריני מקוּדשת לך',
'הריני לך לאִשה',
וכל לשוֹן הקנאה אינה מקוּדשת.
וכֵן אִם נתנה היא לוֹ,
ואמר הוּא אינה מקוּדשת.
נתן הוּא ואמרה היא הרי זוֹ מקוּדשת בספֵק.
3
ואִם קִדֵש בִשטר כוֹתֵב על הניר אוֹ על החרס אוֹ על העלה ועל כל דבר שיִרצה:
'הרי את מקוּדשת לי' אוֹ 'מאֹרסת לי',
וכל כיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ,
ונוֹתנוֹ לה בִפני עֵדים.
4
וצריך שיִכתֹב אוֹתוֹ לשֵם האִשה המִתקדשת,
כגֵט. ואינוֹ כוֹתבוֹ אלא מִדעתה.
כתבוֹ שלֹא לִשמה,
אוֹ לִשמה ושלֹא מִדעתה,
אף על פי שנתנוֹ לה מִדעתה בִפני עֵדים אינה מקוּדשת.
5
ואִם קִדֵש בביאה,
אוֹמֵר לה:
'הרי את מקוּדשת לי' אוֹ 'הרי את מאֹרסת לי' וכל כיוֹצֵא בזה,
אוֹ: 'הרי את לי לאִשה' 'בִבעילה זוֹ',
וּמִתיחֵד עִמה בִפני עֵדים,
וּבוֹעלה. והמקדֵש בביאה דעתוֹ על גמר ביאה,
וּכשיִגמֹר ביאתוֹ תִהיה מקוּדשת.
וּבין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלֹא כדרכה הרי זוֹ מקוּדשת.
6
הדברים שיֹאמר האיש כשיקדֵש צריך שיִהיה עִנינם שהוּא קנה אִשה,
לֹא שיִהיה עִנינם שהִקנה עצמוֹ לה.
כיצד? הרי שאמר לה אוֹ כתב בשטר שנתנוֹ לה:
'הריני בעליך',
'הריני ארוּסיך',
'הריני אישיך',
וכל כיוֹצֵא בזה אין כאן קִדוּשין כלל.
:אמר לה אוֹ כתב לה:
'הרי את אִשתי' אוֹ 'ארוּסתי',
אוֹ: 'הרי את קנוּיה לי',
'הרי את שלי',
'הרי את בִרשוּתי',
'הרי את זקוּקה לי',
'הרי את לקוּחתי',
'הרי את חרוּפתי',
וכל כיוֹצֵא בזה הרי זוֹ מקוּדשת.
7
אמר לה אוֹ כתב לה:
'הרי את מיוּחדת לי',
'הרי את מיוּעדת לי',
'הרי את עזרתי',
'הרי את נגדי',
'הרי את צלעתי',
'הרי את סגוּרתי',
'הרי את תחתי',
'הרי את אסוּרתי',
'הרי את תפוּשתי' הרי זוֹ מקוּדשת בספֵק,
והוּא שיִהיה מדבֵר עִמה על עִסקי קִדוּשין.
אבל אִם אינוֹ מדבֵר עִמה תחִלה על עִסקי קִדוּשין אין חוֹששין למִלוֹת אֵלוּ.
8
ויֵש לאיש לקדֵש את האִשה בכל לשוֹן שהיא מכרת בוֹ,
ויהיה משמע הדברים באוֹתה הלשוֹן שקניה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
היה מדבֵר עִם האִשה על עִסקי הקִדוּשין,
ורצת, ועמד וקִדֵש ולֹא פֵרֵש ולֹא אמר לה כלוּם,
אלא נתן בידה אוֹ בעל הוֹאיל והֵן עסוּקין בעִנין,
דיוֹ, ואינוֹ צריך לפרֵש.
וכֵן עֵדי הקִדוּשין והגֵרוּשין,
אינוֹ צריך לוֹמר להם:
'אתם עֵדי',
אלא כיון שקִדֵש בִפניהם אוֹ גֵרֵש הרי זוֹ מקוּדשת וּמגֹרשת.
9
האוֹמֵר לאִשה:
'הִתקדשי לחציי' הרי זוֹ מקוּדשת.
הא למה זה דוֹמה? לאוֹמֵר לה:
'הרי אִשתי את ואחרת',
שנִמצא שאין ליך אלא חצי איש.
אבל אִם אמר לה:
'חציֵך מקוּדש לי' אינה מקוּדשת,
שאין אִשה אחת ראוּיה לִשנים.
וכֵן האוֹמֵר:
'הרי את מקוּדשת לי ולזה' אינה מקוּדשת.
10
אמר לה:
'הרי חציֵך מקוּדש לי בִפרוּטה,
וחציֵך בִפרוּטה',
אוֹ שאמר לה:
'הרי חציֵך מקוּדש לי בחצי פרוּטה,
וחציֵך האחֵר בחצי פרוּטה' הרי זוֹ מקוּדשת.
:אמר לה:
'חציֵך מקוּדש לי בִפרוּטה היוֹם,
וחציֵך בִפרוּטה למחר',
'שני חצייך בִפרוּטה'; 'שתי בנוֹתיך לִשני בני בִפרוּטה',
'בִתך מקוּדשת לי וּפרתך מכוּרה לי בִפרוּטה',
אוֹ: 'בִתך וקרקעך לי בִפרוּטה' בכל אֵלוּ מקוּדשת בספֵק.
11
האב מקדֵש את בִתוֹ שלֹא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וּכשהיא נערה; רשוּתה בידוֹ שנאמר:
"את בִתי נתתי לאיש הזה" ,
וקִדוּשיה לאביה.
וכֵן הוּא זכאי בִמציאתה וּבמעשֵה ידיה,
וּבִכתוּבתה אִם נִתגרשה אוֹ נִתאלמנה מִן האֵרוּסין הוּא זכאי בכֹל עד שתִבגֹר.
:לפיכך מקבֵל האב קִדוּשי בִתוֹ מיוֹם שתִוּלֵד עד שתִבגֹר.
ואפִלוּ היתה חֵרשת אוֹ שוֹטה,
וקִדשה האב הרי היא אֵשת איש גמוּרה.
ואִם היתה בת שלֹש שנים ויוֹם אחד מִתקדשת בביאה מִדעת אביה; פחוֹת מִכאן אִם קִדשה אביה בביאה,
אינה מקוּדשת.
12
בגרה הבת אין לאביה בה רשוּת,
והרי היא כִשאר כל הנשים,
שאין מִתקדשת אלא לדעתה.
וכֵן אִם הִשיאה אביה ונִתאלמנה אוֹ נִתגרשה בחיי אביה הרי היא בִרשוּת עצמה ואף על פי שעדין היא קטנה; כיון שנִשֵאת אין לאביה בה רשוּת.
13
נִתקדשה קֹדם שתִבגֹר שלֹא לדעת אביה אינה מקוּדשת,
אפִלוּ נִתרצה האב אחר שנִתקדשה.
ואפִלוּ נִתאלמנה אוֹ נִתגרשה מֵאוֹתם הקִדוּשין אינה אסוּרה על הכֹהֵן.
וּבין היא וּבין אביה יכוֹלין לעכֵב.
בין שנִתקדשה בפניו בין שנִתקדשה שלֹא בפניו אינה מקוּדשת.
14
היתה הבת ספֵק בוֹגרת,
בין שקִדשה אביה שלֹא לדעתה בין שקִדשה היא עצמה שלֹא לדעת אביה הרי זוֹ מקוּדשת בספֵק,
לפיכך צריכה גֵט מִספֵק.
:יֵש לאיש לעשוֹת שליח לקדֵש לוֹ אִשה,
בין אִשה פלוֹנית בין אִשה מִשאר הנשים.
וכֵן האִשה הגדוֹלה עוֹשה שליח לקבֵל קִדוּשיה,
בין מֵאיש פלוֹני בין מֵאיש מִשאר האנשים.
וכֵן האב עוֹשה שליח לקבֵל קִדוּשי בִתוֹ כשהיא בִרשוּתוֹ.
ואוֹמֵר האב לבִתוֹ הקטנה:
'צאי וקבלי קִדוּשיך'.
15
כל העוֹשה שליח לקבֵל הקִדוּשין צריך לעשוֹתוֹ בִפני שני עֵדים.
אבל האיש שעשה שליח לקדֵש לוֹ אִשה אינוֹ צריך לעשוֹתוֹ בעֵדים,
שאין מקוֹם לעֵדים בִשליחוּת האיש אלא להוֹדיע אמִתת הדבר.
לפיכך אִם הוֹדוּ השליח והמשלֵח אינן צריכין עֵדים,
כמוֹ שליח הגֵט וּכמוֹ שליח שהִרשהוּ להפריש לוֹ תרוּמה וכיוֹצֵא בהן.
בכֹל שלוּחוֹ של אדם כמוֹתוֹ,
ואינוֹ צריך עֵדים.
16
השליח נעשה עֵד.
לפיכך אִם עשה שנים שלוּחיו לקדֵש לוֹ אִשה,
והלכוּ וקִדשוּ אוֹתה הֵן הֵן שלוּחיו והֵן עֵדי הקִדוּשין,
ואינן צריכין לקדשה לוֹ בִפני שנים אחֵרים.
17
הכֹל כשֵרין לִשליחוּת,
חוּץ מֵחֵרֵש שוֹטה וקטן,
לפי שאינן בני דעת,
והגוֹי לפי שאינוֹ בן ברית,
ונאמר: "כֵן תרימוּ גם אתם" לרבוֹת את השליח,
וּמה אתם בני ברית,
אף שלוּחכם בן ברית,
להוֹציא את הגוֹי.
אבל העבד,
אף על פי שהוּא נעשה שליח לדבר שבממוֹן הרי הוּא פסוּל לִשליחוּת הקִדוּשין והגִטין,
לפי שאינוֹ בתוֹרת גִטין וקִדוּשין.
18
שליח האיש שקִדֵש,
אוֹמֵר לה:
'הרי את מקוּדשת לִפלוֹני בכסף זה' אוֹ:
'בִשטר זה'.
ואִם שליח האִשה הוּא שמקבֵל הקִדוּשין,
אוֹמֵר לוֹ:
'הרי פלוֹנית ששלחה אוֹתך מקוּדשת לי',
והוּא אוֹמֵר לוֹ:
'קִדשתיה לך' אוֹ:
'אֵרסתיה לך' אוֹ:
'נתתיה לך לאִשה',
וכל כיוֹצֵא בזה.
וכֵן המקדֵש על ידי האב,
אוֹמֵר לוֹ:
'הרי בִתך פלוֹנית מקוּדשת לי',
והוּא אוֹמֵר לוֹ:
'קִדשתיה לך'.
ואִם אמר האב אוֹ השליח:
'הין' דיוֹ,
אפִלוּ שתק.
ואִם היוּ עסוּקין בעִנין ונתן לאב אוֹ לשליח,
ולֹא פֵרֵש ולֹא אמר דבר דיוֹ.
ואִם קִדֵש בִשטר אינוֹ כוֹתבוֹ אלא מִדעת האב אוֹ מִדעת השליח.
וכֵן בכל הדברים כוּלן של קִדוּשין דין האיש עִם האִשה כדין שליח עִם שליח אוֹ עִם האב.
19
מִצוה שיקדֵש אדם אִשתוֹ בעצמוֹ יתֵר מֵעל ידי שלוּחוֹ,
וכֵן מִצוה על האִשה שתקדֵש עצמה בידה יתֵר מֵעל ידי שליח.
ואף על פי שיֵש רשוּת לאב לקדֵש בִתוֹ כשהיא קטנה וּכשהיא נערה לכל מי שיִרצה אין ראוּי לעשוֹת כֵן,
אלא מִצות חכמים שלֹא יקדֵש אדם את בִתוֹ כשהיא קטנה עד שתגדיל ותֹאמר:
'בִפלוֹני אני רוֹצה'.
וכֵן האיש אין ראוּי לוֹ שיקדֵש קטנה.
ולֹא יקדֵש אִשה עד שיִראנה ותִהיה כשֵרה בעיניו,
שמא לֹא תִמצא חֵן בעיניו ונִמצא מגרשה,
אוֹ שוֹכֵב עִמה והוּא שוֹנאה.
20
המקדֵש בביאה הרי אֵלוּ קִדוּשי תוֹרה.
וכֵן בִשטר מִתקדשת בוֹ מִן התוֹרה.
כשֵם שגוֹמֵר וּמגרֵש,
שנאמר: "וכתב לה סֵפר" וכו' ,
כך גוֹמֵר וּמכניס.
וכֵן הכסף דין תוֹרה,
וּפֵרוּשוֹ מִדִברי סוֹפרים,
שנאמר: "כי יקח איש אִשה" ,
ואמרוּ חכמים:
לִקוּחין יהיוּ בכסף,
שנאמר: "נתתי כסף השדה קח מִמני" .
21
אף על פי שעִקר הדברים כֵן הוּא,
נהגוּ כל ישראֵל לקדֵש בכסף אוֹ בשוה כסף,
וכֵן אִם רצה לקדֵש בִשטר מקדֵש.
אבל אין מקדשין בביאה לכתחִלה.
והמקדֵש בביאה מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת,
כדי שלֹא יהיוּ ישראֵל פרוּצין בדבר זה,
אף על פי שקִדוּשיו קִדוּשין גמוּרין.
22
וכֵן המקדֵש בלֹא שִדוּך אוֹ המקדֵש בשוּק,
אף על פי שקִדוּשיו קִדוּשין גמוּרין מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת,
כדי שלֹא יהיה דבר זה הרגֵל לִזנוּת,
וידמה לִקדֵשה שהיתה קֹדם מתן תוֹרה.
23
כל המקדֵש אִשה,
בין על ידי עצמוֹ בין על ידי שליח צריך לברֵך קֹדם הקִדוּשין הוּא אוֹ שלוּחוֹ,
ואחר כך מקדֵש,
כדרך שמברכין קֹדם כל המִצווֹת.
ואִם קִדֵש ולֹא בֵרֵך לֹא יברֵך אחר הקִדוּשין,
שזוֹ ברכה לבטלה; מה שנעשה,
כבר נעשה.
24
כיצד מברֵך? 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו,
והִבדילנוּ מִן העריוֹת,
ואסר לנוּ את הארוּסוֹת,
והִתיר לנוּ את הנשוּאוֹת על ידי חוּפה וקִדוּשין,
ברוּך אתה יי מקדֵש ישראֵל'.
:זוֹ היא בִרכת אֵרוּסין.
ונהגוּ העם להסדיר ברכה זוֹ על כוֹס של יין אוֹ של שֵכר.
אִם יֵש שם יין מברֵך על היין תחִלה,
ואחר כך מברֵך בִרכת אֵרוּסין,
ואחר כך מקדֵש.
ואִם אין שם יין ולֹא שֵכר מברֵך אוֹתה בִפני עצמה.