1
האוֹמֵר: 'זה בני',
אוֹ שאמר:
'יֵש לי בנים' הרי זה נאמן,
וּפוֹטֵר אִשתוֹ מִן החליצה וּמִן היִבוּם.
2
אמר: 'זה אחי',
אוֹ שאמר:
'יֵש לי אחים' אינוֹ נאמן לאסֹר אִשתוֹ וּלהניחה זקוּקה ליבם,
שהרי זה מִתכוֵּן לאסרה לאחר מוֹתוֹ.
3
היה מוּחזק שיֵש לוֹ אחים ואמר בִשעת מיתתוֹ:
'אין לי אחים' אינוֹ נאמן.
וכֵן אִם אמר על מי שהוּחזק:
'אין זה אחי' אינוֹ נאמן.
לֹא היה מוּחזק באחים,
ויצא עליה קוֹל שיֵש שם עֵדים שיעידוּ שיֵש לבעלה אחים,
והעֵדים בִמדינה אחרת אפִלוּ אמר הוּא בִשעת מיתתוֹ:
'אין לי אח',
הרי זוֹ חוֹששת,
ותמתין עד שיבֹאוּ העֵדים שאמרוּ,
וישאלוּ.
4
מי שזנה עִם אִשה,
בין פנוּיה בין אֵשת איש,
ונִתעברה, ואמר:
'זה העוּבר מִמני הוּא',
ואפִלוּ היא מוֹדה לוֹ אף על פי שהוּא בנוֹ לעִנין ירוּשה,
הרי זה ספֵק לעִנין יבוּם; כשֵם שזִנת עִמוֹ כך זִנת עִם אחֵר,
וּמֵאין יוּדע הדבר שזה בנוֹ ודאי,
והרי אין לוֹ חזקה? אלא לעוֹלם ספֵק הוּא,
וּלהחמיר דנין בוֹ,
וחוֹלצת ולֹא מִתיבמת.
5
נאמן עֵד אחד להעיד ליבמה שמֵת בעלה וּמִתיבמת על פיו,
אוֹ שמֵת יבמה אוֹ שנִתן לבעלה בֵן להתירה לזר.
ואפִלוּ עבד אוֹ אִשה אוֹ גוֹי מֵשיח לפי תוּמוֹ מֵעיד במיתת היבם כמוֹ שמֵעיד לאֵשת איש להתירה,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת גֵרוּשין.
6
וחמֵש הנשים שאין מעידוֹת זוֹ לזוֹ שמֵת בעלה כך אין מעידוֹת לה שמֵת יבמה.
ודין עֵדוּת זוֹ כדין אוֹתה עֵדוּת לעִנין עֵדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם לכל דבר.
7
שתי יבמוֹת שבאוּ מִמדינת הים,
זוֹ אוֹמרת:
'מֵת בעלי',
וזוֹ אוֹמרת:
'מֵת בעלי' זוֹ אסוּרה מִפני בעלה של זוֹ,
וזוֹ אסוּרה מִפני בעלה של זוֹ,
שאין יבִמתה נאמנת להעיד לה שמֵת יבמה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
8
היה לאחת מֵהן עֵד שמֵת בעלה זוֹ שיֵש לה העֵד עוֹמדת באִסוּרה,
שאינה אסוּרה מִפני בעלה אלא מִפני יבמה,
וזוֹ שאין לה עֵד מוּתרת,
שהרי העֵד הֵעיד שמֵת יבמה,
והיא נאמנת לוֹמר:
'מֵת בעלי'.
9
לזוֹ בנים ולזוֹ אין בנים:
מי שיֵש לה בנים מוּתרת,
וזוֹ שאין לה בנים אסוּרה.
:היה להם יבם אחֵר כאן הרי זה מיבֵם לִשתיהן.
10
מֵת זה היבם שיִבֵם אוֹתם אסוּרוֹת להִנשֵא לזר כשהיוּ בתחִלה.
נִתיבמוּ ונִתגרשוּ הרי אֵלוּ מוּתרוֹת לזר.
11
אף על פי שהאִשה נאמנת לוֹמר:
'מֵת בעלי' ותִנשֵא אוֹ תִתיבֵם אין היבמה נאמנת לוֹמר:
'מֵת יבמי' שתִנשֵא לזר,
הוֹאיל והוּא אִסוּר לאו,
שמא יהֵא קל בעיניה.
וכֵן אין היבם נאמן לוֹמר:
'מֵת אחי' שייבֵם את אִשתוֹ,
שמא עיניו נתן בה.
ואין האִשה נאמנת לוֹמר:
'מֵתה אחוֹתי' שתִכנֵס לביתה,
ואין האיש נאמן לוֹמר:
'מֵתה אִשתי' שיִשא את אחוֹתה,
עד שיעידוּ שני עֵדים שמֵתה אחוֹתה ואחר כך תִכנֵס לביתה,
שלֹא האמינוּ עֵד אחד אלא מִשוּם התרת עגוּנה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
12
לפיכך, האִשה שהלכה היא וּבעלה ויבמה לִמדינת הים,
וּבאה ואמרה:
'מֵת בעלי ואחר כך מֵת יבמי',
אוֹ שאמרה:
'מֵת יבמי ואחר כך מֵת בעלי' הרי זוֹ אינה נאמנת.
אבל אִם הלכה היא וּבעלה בִלבד,
וּבאה ואמרה:
'נִתן לי יבם בִמדינת הים,
וּמֵת', בין שאמרה:
'מֵת היבם ואחר כך מֵת בעלי' בין שאמרה:
'מֵת בעלי ואחר כך מֵת היבם שנִתן לי' הרי זוֹ נאמנת,
שהפה שאסר הוּא הפה שהִתיר.
13
האִשה שהלכה היא וּבעלה וּבנה לִמדינת הים,
וּבאה ואמרה:
'מֵת בעלי ואחר כך מֵת בני' נאמנת,
שהרי היתה בחזקת התֵר לזר.
אמרה: 'מֵת בני ואחר כך מֵת בעלי' אינה נאמנת להִתיבֵם,
וחוֹששין לִדבריה,
וחוֹלצת ולֹא מִתיבמת.
14
הלכה היא וּבעלה בִלבד,
וּבאה ואמרה:
'נִתן לי בֵן בִמדינת הים,
וּמֵת, ואחר כך מֵת בעלי' נאמנת וּמִתיבמת,
שהרי היתה בחזקת התֵר ליבמה בעֵת שהלכה.
אמרה: 'מֵת בעלי ואחר כך מֵת הבֵן שנִתן לי' אינה נאמנת לִפטֹר עצמה מִן היִבוּם וּמִן החליצה,
וחוֹששין לִדבריה וחוֹלצת ולֹא מִתיבמת.
15
במה דברים אמוּרים? בשהיתה פסוּלה לִכהוּנה מִתחִלתה,
כגוֹן שהיתה גרוּשה אוֹ חללה,
אוֹ שאמרה:
'במערה היינוּ כשמֵתוּ'.
אבל אִם אין הדבר כֵן אינה חוֹלצת,
שמא תחלֹץ ויבֹאוּ עֵדים ויעידוּ שהדבר כמוֹ שאמרה,
והבעל מֵת תחִלה,
ונִמצֵאת חליצה זוֹ אינה כלוּם ותִנשֵא לכֹהֵן,
ויראה הרוֹאה אוֹתה שחלצה ונִשֵאת לכֹהֵן וידמה שהחלוּצה מוּתרת לִכהוּנה,
והוּא אינוֹ יוֹדֵע בעֵדים שבאוּ.
לפיכך לֹא תחלֹץ ולֹא תִתיבֵם,
אלא תִשאֵר בחזקת זקוּקה כשיצאת,
עד שיבֹאוּ עֵדים.
16
וכֵן האִשה שהלך בעלה וצרתה לִמדינת הים,
וּבאוּ ואמרוּ לה:
'מֵת בעליך' הרי זוֹ לֹא תחלֹץ ולֹא תִתיבֵם לעוֹלם עד שיִוּדע אִם ילדה צרתה אוֹ לֹא ילדה.
:ולמה לֹא תחלֹץ אחר תִשעה חדשים מִמיתת הבעל ותִהיה מוּתרת לזר על כל פנים:
שאִם ילדה צרתה הרי נִפטרה זוֹ,
ואִם לֹא ילדה הרי נחלצה? גזֵרה שמא יוּדע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קימה,
ונִמצֵאת שאינה חליצה,
ותִנשֵא לכֹהֵן אחר שנחלצה,
ויֹאמר הרוֹאה שלֹא ידע בעֵדים שבאוּ,
שהחלוּצה מוּתרת לכֹהֵן,
ויעיד שראה אוֹתה נִשֵאת לכֹהֵן על פי בית דין.
לפיכך, אִם היתה אסוּרה לִכהוּנה מִתחִלתה הרי זוֹ חוֹלצת לאחר תִשעה חדשים,
ותִנשֵא לזר.
:אבל זוֹ הצרה שהיתה עִם בעלה כשמֵת תמתין תִשעים יוֹם כִשאר היבמוֹת ותחלֹץ אוֹ תִתיבֵם,
ולֹא תחוּש לצרתה שבמדינה האחרת,
הוֹאיל ולֹא היה בעלה עִמה במדינה.
17
האִשה שמֵת בעלה והיתה לה חמוֹת בִמדינת הים אינה חוֹששת שמא ילדה חמוֹתה וּכבר נִתן לה יבם בִמדינה אחרת,
שלֹא גזרוּ בדבר זה,
אלא נעמיד אוֹתה על חזקתה והרי היא מוּתרת.
והוּא הדין לאִשה שמֵת בעלה והיה לוֹ בֵן בִמדינה אחרת הרי זוֹ מוּתרת לזר,
ואין חוֹששין שמא מֵת הבֵן,
אלא העמֵד אוֹתה על חזקתה.
18
יצאת חמוֹתה מעוּברת הרי זוֹ חוֹששת,
ולֹא תִנשֵא לזר עד שתֵדע מה היה סוֹף עִבוּר חמוֹתה,
שמא נוֹלד לה יבם קֹדם מיתת הבעל.
19
האִשה שהלך בעלה וּבנה לִמדינת הים,
וּבאוּ ואמרוּ לה:
'מֵת בעליך ואחר כך מֵת בנֵך',
ונִשֵאת, ואחר כך נוֹדע שחִלוּף היוּ הדברים תֵצֵא,
והוּלד כשֵר.
אמרוּ לה:
'מֵת בנֵך ואחר כך מֵת בעליך',
ונִתיבמה, ואחר כך נוֹדע שחִלוּף היוּ הדברים תֵצֵא,
והוּלד שנוֹלד לִפני השמוּעה אוֹ לאחר השמוּעה ממזֵר.