1
המלוה את חבֵרוֹ בִשטר,
ואחר שהֵעידוּ העֵדים בשטר בא ערֵב וערב את הלֹוה,
אף על פי שקנוּ מידוֹ ונִשתעבֵד לשלֵם,
כמוֹ שבֵארנוּ,
כשיבֹא המלוה להִפרע מִנִכסי הערֵב הזה אינוֹ טוֹרֵף מִנכסים משוּעבדין.
:היה הערֵב בגוּפוֹ של שטר קֹדם חתימת העֵדים:
אִם כתבוּ:
'פלוֹני ערֵב',
שהרי אינוֹ מעֹרב עִם הלֹוה במִלוה הרי זה אינוֹ גוֹבה מִמנוּ מִן המשוּעבדין; אבל אִם כתוּב בשטר:
'פלוֹני לוה מִפלוֹני כך וכך,
וּפלוֹני ערֵב',
שהרי עֵרבוּ לֹוה עִם הערֵב בשטר,
וקנוּ מידוֹ של ערֵב,
ואחר כך חתמוּ העֵדים בשטר הרי זה נִפרע מִנִכסי ערֵב המשוּעבדין.
2
מלוה שתבע את הלֹוה ולֹא מצא לוֹ נכסים אינוֹ יכוֹל להִפרע מִן הערֵב עד אחר שלֹשים יוֹם מיוֹם שנִתחיֵב הערֵב לשלֵם; לֹא יהיה כֹח זה פחוּת מִן הלֹוה עצמוֹ.
כזה הוֹרוּ המוֹרים.
ואִם הִתנה עִמוֹ הכֹל לפי התנאי.
:היה הלֹוה בִמדינה אחרת,
שאינוֹ יכוֹל להוֹדיעוֹ ולֹא לילֵך לוֹ,
אוֹ שמֵת הלֹוה והִניח קטנים שאין בית דין נִזקקין לנִכסיהן הרי זה תוֹבֵע את הערֵב תחִלה,
שהרי אין הלֹוה מצוּי.
3
מלוה שבא לִתבֹע את הלֹוה אינוֹ יכוֹל לִדחוֹתוֹ ולוֹמר לוֹ:
'לֵך אֵצל הקבלן,
שהרי יֵש לך לִתבֹע אוֹתוֹ תחִלה',
אלא תוֹבֵע כל מי שיִרצה תחִלה.
ואִם נשא הקבלן המעוֹת מיד המלוה וּנתנן ביד הלֹוה אין למלוה על הלֹוה כלוּם.
4
מלוה שתבע את הלֹוה וּמצאוֹ שהעני אינוֹ יכוֹל להִפרע מִן הערֵב עד שיִשבע הלֹוה בתקנת אחרוֹנים שאין לוֹ כלוּם,
שמא יעשוּ קנוּניא על נכסיו של ערֵב.
5
מי שהיה ערֵב לחבֵרוֹ במִלוה על פה,
וּבא המלוה לִתבֹע את הערֵב,
והרי הלֹוה בִמדינת הים אוֹמֵר לוֹ הערֵב:
'הבֵא ראיה שלֹא פרעך הלֹוה,
ואני אשלֵם לך'.
6
ערֵב שקדם ונתן לבעל חוֹב את חוֹבוֹ הרי זה חוֹזֵר וגוֹבה מִן הלֹוה כל מה שפרע על ידוֹ,
אף על פי שהיתה מִלוה על פה אוֹ בלֹא עֵדים כלל.
:במה דברים אמוּרים? בשאמר לוֹ הלֹוה בעֵת שנעשה לוֹ ערֵב:
'ערבֵני ושלֵם'.
אבל אִם עמד זה בִרשוּת עצמוֹ ונעשה לוֹ ערֵב אוֹ קבלן,
אוֹ שאמר לוֹ הלֹוה:
'ערבֵני' ולֹא הִרשהוּ שיִתֵן,
וּפרע החוֹב אין הלֹוה חיב לשלֵם לוֹ כלוּם.
:וכֵן הפוֹרֵע שטר חוֹבוֹ של חבֵרוֹ שלֹא מִדעתוֹ,
אפִלוּ היה החוֹב על המשכוֹן אין הלֹוה חיב כלוּם,
ונוֹטֵל משכוֹנוֹ בחִנם,
והרי אִבֵד זה הנוֹתֵן את מעוֹתיו,
שמא היה הלֹוה מפיֵס את המלוה וּמוֹחֵל לוֹ.
:מֵת הלֹוה,
וקדם הערֵב וּפרע החוֹב קֹדם שיוֹדיע את היוֹרשים,
אִם נוֹדע לנוּ שלֹא פרע הלֹוה שטר חוֹבוֹ קֹדם שימוּת,
כגוֹן שהוֹדה בוֹ אוֹ שנִדוּהוּ וּמֵת בנִדוּיוֹ אוֹ שלֹא הִגיע זמן המִלוה להִגבוֹת הרי זה חוֹזֵר וגוֹבה מִן היוֹרשים כל מה שפרע.
:היה המלוה גוֹי אין היוֹרשין חיבין לשלֵם,
שמא אביהן נתן לזה הערֵב כל החוֹב שהיה עליו,
מִפני שהגוֹי תוֹבֵע את הערֵב תחִלה,
וּלפיכך פרע זה מִדעתוֹ קֹדם שיוֹדיע את היתוֹמים.
אבל אִם הוֹדיען שהגוֹי תוֹבֵע אוֹתוֹ והרי הוּא נוֹתֵן חיבין לשלֵם.
7
כל ערֵב שיבֹא לִטֹל מה שפרע,
בין שבא להִפרע מיוֹרשי לֹוה בין מִן הלֹוה עצמוֹ הרי זה צריך להביא ראיה שפרע; ואין מציאת שטר החוֹב שעליו ביד הערֵב ראיה,
שמא נפל השטר מיד המלוה,
ולֹא פרע זה כלוּם.
8
האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'ערבתה לי' והוּא אוֹמֵר:
'לֹא ערבתי',
אוֹ שאמר הערֵב ללֹוה:
'אתה הִרשיתני לערֹב אוֹתך ולִתֵן' והוּא אוֹמֵר לוֹ:
'מִדעתך ערבתה' אוֹ 'לֹא ערבתה כלל',
אוֹ שאמר הערֵב:
'פרעתי למלוה בפניך' והלֹוה אוֹמֵר:
'לֹא פרעת' אוֹ שאמר לוֹ:
'כֵן, פרעת,
ונתתי לך מה שפרעת',
אוֹ שאמר המלוה:
'ערבת לי מאתים' והוּא אוֹמֵר:
'לֹא ערבתי אלא מנה' בכל אֵלוּ הטענוֹת וכיוֹצֵא בהן המוֹציא מֵחבֵרוֹ עליו הראיה,
אוֹ ישבע הנִתבע הסֵת אוֹ שבוּעת התוֹרה אִם הוֹדה במִקצת,
כִשאר טענוֹת הממוֹן.
9
עבד אוֹ אֵשת איש שלווּ אוֹ שערבוּ את אחֵרים ונִתחיבוּ לשלֵם כשיִשתחרֵר העבד ותִתגרֵש האִשה אוֹ תִתאלמֵן,
ישלמוּ.
10
קטן שלוה חיב לשלֵם כשיגדיל,
ואין כוֹתבין עליו שטר,
אלא הרי הוּא מִלוה על פה,
אף על פי שקנוּ מידוֹ,
שאין קִנין מיד הקטן כלוּם.
11
קטן שערב את אחֵרים הוֹרוּ גאוֹנים שאינוֹ חיב לשלֵם כלוּם אף כשיגדיל,
וזה שנתן את מעוֹתיו על פי הקטן אִבֵד את מעוֹתיו,
שאין לקטן דעת כדי לשעבֵד עצמוֹ בדבר שאינוֹ חיב בוֹ,
לֹא בערבנוּת ולֹא בכל כיוֹצֵא בה.
ודין אמת הוּא זה,
וּבוֹ ראוּי לדוּן.
12
האִשה שלותה בִשטר אוֹ שערבה בִשטר,
ונִשֵאת חיבת לשלֵם אחר שנִשֵאת,
ואִם היתה מִלוה על פה אינה מִשתלמת עד שתִתגרֵש אוֹ תִתאלמֵן,
שרשוּת בעל כִרשוּת לוֹקֵח הוּא,
כמוֹ שבֵארנוּ בכמה מקוֹמוֹת.
ואִם היוּ מעוֹת ההלואה עצמן קימין יחזירוּ אוֹתן למלוה.