1
המלוה את חבֵרוֹ,
ואחר שהִלוהוּ אמר לוֹ אחֵר:
'אני ערֵב',
אוֹ שתבע את הלֹוה בדין,
ואמר לוֹ אחֵר:
'הניחֵהוּ, ואני ערֵב',
אוֹ שהיה חוֹנֵק אוֹתוֹ בשוּק לִתֵן לוֹ,
ואמר לוֹ:
'הנח, ואני ערֵב' אין הערֵב חיב לשלֵם כלוּם,
ואפִלוּ אמר 'אני ערֵב' בִפני בית דין.
אבל אִם קנוּ מידוֹ שהוּא ערֵב ממוֹן זה בכל אֵלוּ הפנים,
בין בִפני בית דין בין בינוֹ לבין המלוה נִשתעבֵד.
2
אמר לוֹ בִשעת מתן מעוֹת:
'הלוֵהוּ, ואני ערֵב' נִשתעבֵד הערֵב,
ואינוֹ צריך קִנין.
וכֵן אִם בית דין עשוּ אוֹתוֹ ערֵב נִשתעבֵד,
אף על פי שלֹא קנוּ מידוֹ; כגוֹן שהיוּ בית דין רוֹצין לִגבוֹת מִן הלֹוה,
ואמר להם:
'הניחוּהוּ, ואני ערֵב לכם' הוֹאיל ויֵש לוֹ הנאה שהאמינוּהוּ בית דין,
באוֹתה הניה שִעבֵד עצמוֹ.
3
המלוה את חבֵרוֹ על ידי ערֵב,
אף על פי שהערֵב משוּעבד למלוה לֹא יתבע את הערֵב תחִלה,
אלא תוֹבֵע הלֹוה תחִלה; אִם לֹא נתן לוֹ חוֹזֵר אֵצל הערֵב ונִפרע מִמנוּ.
במה דברים אמוּרים? בשאין נכסים ללֹוה.
אבל אִם יֵש נכסים ללֹוה לֹא יפרע מִן הערֵב כלל,
אלא מִן הלֹוה.
:היה הלֹוה אלם ואין בית דין יכוֹלין להציל מידוֹ,
אוֹ שלֹא בא לדין הרי זה נִפרע מִן הערֵב תחִלה,
ואחר כך יעשה הערֵב דין עִם הלֹוה:
אִם יכוֹל להוֹציא מידוֹ יוֹציא,
אוֹ ישמתוּ אוֹתוֹ בית דין עד שיִתֵן לוֹ.
4
הִתנה המלוה על הערֵב ואמר:
'על מנת שאפרע מִמי שארצה' אִם יֵש נכסים ללֹוה,
לֹא יפרע מִן הערֵב.
אמר: 'על מנת שאפרע מִמי שארצה תחִלה',
אוֹ שהיה קבלן הרי זה יתבע את הערֵב הזה אוֹ את הקבלן תחִלה ויפרע מֵהן,
אף על פי שיֵש נכסים ללֹוה.
5
אי זה הוּא ערֵב ואי זה הוּא קבלן? אמר לוֹ:
'תֵן לוֹ ואני נוֹתֵן לך' זה הוּא קבלן שיֵש למלוה להִפרע מִמנוּ תחִלה,
אף על פי שלֹא פֵרֵש ולֹא אמר:
'על מנת שאפרע מִמי שארצה'.
:אבל אִם אמר לוֹ:
'הלוֵהוּ ואני ערֵב',
'הלוֵהוּ ואני פוֹרֵע',
'הלוֵהוּ ואני חיב',
'הלוֵהוּ ואני נוֹתֵן',
'הלוֵהוּ ואני קבלן',
'תֵן לוֹ ואני קבלן',
'תֵן לוֹ ואני פוֹרֵע',
'תֵן לוֹ ואני חיב',
'תֵן לוֹ ואני ערֵב' כוּלן לשוֹן ערבנוּת הֵן,
ואינוֹ תוֹבעוֹ תחִלה,
ולֹא נִפרע מִמנוּ במקוֹם שיֵש נכסים ללֹוה,
עד שיפרֵש ויֹאמר:
'מִמי שארצה אפרע תחִלה'.
6
ערֵב של כתוּבה,
אף על פי שקנוּ מידוֹ פטוּר מִלשלֵם,
שהרי מִצוה עשה,
ולֹא חסרה ממוֹן.
ואִם היה האב ערֵב לִכתוּבת בנוֹ,
וקנוּ מידוֹ חיב.
וקבלן של כתוּבה חיב.
7
ראוּבֵן שמכר לשִמעוֹן שדה,
וּבא לֵוי וקִבֵל אחריוּתה עליו לֹא נִשתעבֵד לֵוי,
שזוֹ אסמכתא היא.
ואִם קנוּ מידוֹ שהוּא ערֵב לשלֵם דמי מכר זה בכל עֵת שיִתבענוּ שִמעוֹן הרי זה חיב.
וכזה הוֹרוּ רבוֹתי.
8
וכֵן הערֵב אוֹ הקבלן שחיבוּ עצמן על תנאי,
אף על פי שקנוּ מידוֹ לֹא נִשתעבֵד,
מִפני שהיא אסמכתא.
כיצד? כגוֹן שאמר לוֹ:
'תֵן לוֹ,
ואני אתֵן אִם יהיה כך וכך' אוֹ 'אִם לֹא יהיה'; שכל התוֹלה שִעבוּד שאינוֹ חיב בוֹ ב'אִם יהיה' ו'אִם לֹא יהיה' לֹא גמר ולֹא הִקנה קִנין שלֵם,
וּלפיכך לֹא נִשתעבֵד.
9
שנים שלווּ בִשטר אחד אוֹ שלקחוּ מקח אחד,
וכֵן השוּתפין שלוה אחד מֵהן אוֹ לקח בשוּתפוּת הרי הֵן ערבאין זה לזה,
אף על פי שלֹא פֵרֵש.
10
שנים שערבוּ אחד כשיבֹא המלוה להִפרע מִן הערֵב,
יפרע מֵאי זה מֵהן שיִרצה.
ואִם לֹא היה לאחד כדי החוֹב חוֹזֵר ותוֹבֵע השֵני בִשאר החוֹב.
11
ואחד שערב שנים כשיִפרע למלוה,
יוֹדיעוֹ חוֹב אי זה מִשניהם הוּא פוֹרֵע,
כדי שיחזֹר עליו.
12
האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'ערֹב זה לִפלוֹני,
ואני ערֵב לך' הרי זה כמי שאמר:
'הלוֵהוּ ואני ערֵב',
וּכשֵם שנִשתעבֵד הערֵב למלוה,
כך נִשתעבֵד ערֵב שֵני לערֵב רִאשוֹן.
ודין הערֵב עִם המלוה כדין ערֵב רִאשוֹן עִם השֵני,
דין אחד הוּא.
13
מי שלֹא פֵרֵש קצב הדבר שערב,
כגוֹן שאמר לוֹ:
'כל מה שתִתֵן לוֹ,
תֵן לוֹ ואני ערֵב' אוֹ 'הלוֵהוּ ואני ערֵב' אוֹ 'מכֹר לוֹ ואני ערֵב' יֵש מִן הגאוֹנים שהוֹרה שאפִלוּ מכר לוֹ בעשרת אלפים אוֹ הִלוהוּ מֵאה אלף,
נִשתעבֵד הערֵב בכֹל.
ויֵראה לי שאין זה הערֵב חיב כלוּם,
שכיון שאינוֹ יוֹדֵע הדבר ששִעבֵד עצמוֹ בוֹ,
לֹא סמכה דעתוֹ ולֹא שִעבֵד עצמוֹ.
וּדברים של טעם הֵם אֵלוּ למֵבין.
14
מי שאמר לחבֵרוֹ:
'הלוֵהוּ, ואני ערֵב לגוּפוֹ של לֹוה הזה' לֹא ערב לעצמוֹ של ממוֹן,
אלא 'כל זמן שתִרצה אביאנוּ לך'; וכֵן אִם אמר לוֹ אחר שהִלוהוּ וּתבעוֹ:
'הניחֵהוּ, וכל זמן שתִתבע אוֹתוֹ אביאנוּ לך' וקנוּ מידוֹ על זה אִם לֹא יביא זה הלֹוה,
יֵש מִן הגאוֹנים שהוֹרה שהוּא חיב לשלֵם.
:ויֵש מי שהוֹרה שאפִלוּ הִתנה עליו ואמר:
'אִם לֹא אביאנוּ אוֹ שמֵת אוֹ שברח,
אהי חיב לשלֵם' הרי זוֹ אסמכתא,
ולֹא נִשתעבֵד; ולזה דעתי נוֹטה.