1
אין פוֹסקין על הפֵרוֹת עד שיֵצֵא השער.
יצא השער פוֹסקין; אף על פי שאין לזה,
יֵש לזה.
כיצד? היה השער לחִטין קבוּע בשוּק ארבע סאין בסלע הרי זה פוֹסֵק עִמוֹ על מֵאה סאין,
ונוֹתֵן לוֹ חמֵש ועשרים סלעים.
ואִם יתֵן לוֹ מֵאה סאה של חִטין אחר זמן,
בעֵת שיִהיוּ החִטין סאה בסלע אין בזה רִבית כלל,
אף על פי שלֹא היה למוֹכֵר חִטין כלל בעֵת שפסק.
:במה דברים אמוּרים? בשלֹא היה לוֹ כלוּם מֵאוֹתוֹ המין שפסק עליו.
אבל אִם היה למוֹכֵר מֵאוֹתוֹ המין כלוּם,
אף על פי שעדין לֹא נִגמרה מלאכתוֹ הרי זה מוּתר לִפסֹק עליו,
אף על פי שעדין לֹא יצא השער.
:כיצד? היה הוּא תחִלה לקוֹצרים הרי זה פוֹסֵק על החִטין,
אף על פי שעדין הֵן גדיש; וּפוֹסֵק על היין מִשיִבצֹר הענבים ויתנֵם בעביט,
ועל השמן מִשנתן הזיתים במעטן,
ועל הסיד מִשישקענוּ בכִבשן.
:וכֵן פוֹסֵק על כלי החרש מִשיעשה היוֹצֵר הביצים שלהן.
במה דברים אמוּרים? בשהיה עפרן לבן.
אבל עפר שחֹר פוֹסֵק על כֵלים הנעשין מִמנוּ אף על פי שלֹא נעשוּ,
מִפני שהוּא מצוּי לכֹל,
ואף על פי שאין לזה יֵש לזה.
וכֵן פוֹסֵק על הזבל כל ימוֹת השנה אף על פי שאין לוֹ זבל,
מִפני שהוּא מצוּי תמיד.
2
כל דבר שהוּא מחוּסר מלאכה אחת אוֹ שתים פוֹסֵק עִמוֹ עליו.
היה מחוּסר שלֹש מלאכוֹת אינוֹ פוֹסֵק עליו אלא אִם כֵן יצא השער,
שכיון שהוּא מחוּסר שלֹש מלאכוֹת,
הרי זה כמי שאין לוֹ מֵאוֹתוֹ המין כלוּם,
וּכאִלוּ לֹא בא לעוֹלם עדין.
:כיצד? גדיש שהיה מחוּסר הנחה בשמש שייבש ודישה וּזריה אינוֹ פוֹסֵק עליו עד שיֵצֵא השער.
היה יבֵש,
ואינוֹ מחוּסר אלא דישה וּזריה פוֹסֵק עליו.
:ביצים של יוֹצֵר שהיוּ מחוּסרין לפיפה ויבוּש והוֹלכה לכִבשן וּשרֵפה והוֹצאה אינוֹ פוֹסֵק עליהן.
היוּ יבֵשין,
ואינן מחוּסרין אלא הוֹלכה לכִבשן וּשרֵפה פוֹסֵק עליהן,
והוּא שיִהיה דרך הלוֹקֵח להוֹציא אוֹתן מִן הכִבשן.
אבל אִם היה המוֹכֵר הוּא שמוֹציא הרי אֵלוּ מחוּסרין שלֹש,
ואינוֹ פוֹסֵק עליהן עד שיֵצֵא השער.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
3
ההוֹלֵך לחלֹב את עִזיו ולִגזֹז את רחֵליו ולִרדוֹת את כוּרתוֹ,
וּמצאוֹ חבֵרוֹ ואמר לוֹ:
'מה שעִזי חוֹלבוֹת מכוּר לך',
'מה שרחֵלי גוֹזזוֹת מכוּר לך',
'מה שכוּרתי רוֹדה מכוּר לך' הרי זה מוּתר.
אבל אִם אמר לוֹ:
'מה שעִזי חוֹלבוֹת כך וכך מכוּר לך בכך וכך',
'מה שרחֵלי גוֹזזוֹת כך וכך מכוּר לך בכך וכך',
'מה שכוּרתי רוֹדה כך וכך מכוּר לך בכך וכך' אסוּר,
אלא אִם כֵן פסק עִמוֹ כשער שבשוּק.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
4
אין פוֹסקין על שער של עירוֹת,
מִפני שאין השער קבוּע,
אלא על שער המדינה.
היוּ החִטין החדשוֹת במדינה ארבע סאין בסלע וישנוֹת שלֹש בסלע אין פוֹסקין עד שיֵצֵא השער לחדש ולישן.
:היוּ החִטין של לקוֹטוֹת ארבע סאין בסלע ושל בעל הבית שלֹש פוֹסֵק ללקוֹטוֹת כשער לקוֹטוֹת,
ולֹא יפסֹק לבעל הבית עד שיִקבע השער לבעל הבית.
5
כיון שנִקבע השער מוּתר לוֹ לִפסֹק על שער הגבֹה.
כיצד? היוּ החִטין נִמכרוֹת ארבע סאין בסלע,
וּפסק עִמוֹ שיִתֵן לוֹ החִטין כשער הזוֹל:
אִם עמדוּ אחרי כֵן עשר סאין בסלע נוֹתֵן לוֹ עשר סאין; עמדוּ שלֹש סאין בסלע נוֹתֵן לוֹ ארבע סאין כשער שהיה בשוּק,
שהרי פסק עִמוֹ כשער הגבֹה.
:נתן לוֹ המעוֹת סתם ולֹא פסק עִמוֹ כשער הגבֹה,
והוּזלוּ נוֹתֵן לוֹ כשער שהיוּ שוין כשנתן לוֹ המעוֹת.
וּמי שחוֹזֵר בוֹ מקבֵל 'מי שפרע'.
:במה דברים אמוּרים? בפוֹסֵק על דעת עצמוֹ.
אבל אִם היה שליח לאחֵרים,
בין המוֹכֵר בין הלוֹקֵח אינוֹ נוֹטֵל אלא כשער הזוֹל אוֹ מחזיר את הדמים,
ואינוֹ מקבֵל 'מי שפרע' בשליח,
שהרי המשלֵח אוֹמֵר לוֹ:
'לתקֵן שלחתיך ולֹא לעוֵּת',
כמוֹ שבֵארנוּ.
6
היוּ החִטין נִמכרוֹת ארבע סאין בסלע,
ונטל הדמים שיִתֵן לוֹ חמֵש בסלע:
אִם יֵש לוֹ חִטים מוּתר; היוּ לוֹ חִטין חוֹב אֵצל אחֵרים,
ונטל המעוֹת עד שיִגבה חִטיו ויתֵן לוֹ אסוּר,
שהרי הֵן מחוּסרין גביה,
וּכאִלוּ אינם,
והרי זה כקוֹבֵע זמן והוֹזיל לוֹ מִפני שמקיפוֹ.
7
היוּ החִטין במדינה ארבע סאין בסלע וּבכפרים שֵש בסלע הרי זה מוּתר לִתֵן סלע לתגר כדי שיביא לוֹ שֵש סאין מִן הכפר,
והוּא שיִהיוּ בִרשוּת הלוֹקֵח:
אִם אבדוּ בדרך אוֹ נִגנבוּ אבדוּ לוֹ.
ואדם חשוּב אסוּר לעשוֹת זה.
וּבמיני סחוֹרה אסוּר לכל אדם,
לפי שאין מיני סחוֹרה מצוּין תמיד כפֵרוֹת.
8
החמרין שנִכנסוּ לעיר והרי החִטין ארבע סאין בסלע,
הוֹזילוּ וּמכרוּ למכריהן אוֹ לספסריהן חמֵש בסלע,
במעוֹת שנתנוּ להן תחִלה כשיִכנסוּ לעיר עד שיִפתחוּ סקיהן וימכרוּ לכל אדם הרי זה מוּתר,
שאין אֵלוּ מוֹכרין להן בזוֹל מִפני שנתנוּ המעוֹת עתה ולֹא יקחוּ אלא לאחר זמן,
אלא מִפני שמוֹדיעין להם את השער וּמסעדין אוֹתן.
9
המוֹליך פֵרוֹת מִמקוֹם למקוֹם,
מצאוֹ חבֵרוֹ ואמר לוֹ:
'תנֵם לי,
ואני אעלה לך פֵרוֹת שיֵש לי באוֹתוֹ מקוֹם':
אִם יֵש לוֹ שם מוּתר; ואִם לאו אסוּר.
:היה מוֹליך סחוֹרה מִמקוֹם למקוֹם,
אמר לוֹ:
'תנה לי,
ואני אעלה לך דמיה כמוֹ ששוה באוֹתוֹ מקוֹם':
אִם היתה בִרשוּת המוֹכֵר עד שתגיע לשם מוּתר; ואִם היתה בִרשוּת לוֹקֵח אסוּר.
10
הנוֹתֵן לבעל הגִנה דמי עשר קִשוּאין אֵלוּ,
דמי עשרה אבטיחים אֵלוּ,
והרי הֵן קטנים,
והִתנה עִמוֹ שיִתנֵם לוֹ כשיגדילוּ הרי זה מוּתר,
שהרי הוּא מניחן והֵם גדֵלין מֵאֵליהן,
ואִלוּ קצצן עתה כשהֵן קטנים,
לֹא היוּ באין אחֵרים תחתיהן.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה מִדבר שאין בוֹ הפסֵד ולֹא חִסרוֹן על המוֹכֵר.