1
המלוה את חבֵרוֹ וּמִשכֵן לוֹ את השדה עד זמן קצוּב אוֹ עד שיביא לוֹ מעוֹת ויסתלֵק,
והיה המלוה אוֹכֵל כל פֵרוֹתיה,
אפִלוּ אכל כשִעוּר חוֹבוֹ אין מסלקין אוֹתוֹ בלֹא כלוּם,
שאִם תסלֵק אוֹתוֹ בלֹא מעוֹת,
הרי זה כמי שהוֹציאוּ מִמנוּ בדינין.
ואין צריך לוֹמר שאִם אכל יתֵר על מעוֹתיו,
אין מוֹציאין מִמנוּ.
וכֵן אין מחשבין מִשטר לִשטר במשכוֹנה.
:היתה הקרקע הממוּשכנת בידוֹ של יתוֹמים,
ואכל שִעוּר חוֹבוֹ מסלקין אוֹתוֹ בלֹא כלוּם,
אכל יתֵר על חוֹבוֹ אין מוֹציאין מִמנוּ היתֵר,
וּמחשבין לוֹ מִשטר לִשטר.
:כיצד מחשבין מִשטר לִשטר? הרי שהיתה שדה זוֹ ממוּשכנת לוֹ במֵאה דינרין ושדה אחרת ממוּשכנת לוֹ בִשטר אחֵר במֵאה דינרין,
וּשתי השדוֹת לאדם אחד,
ואכל מִפֵרוֹת השדה האחת בחמִשים וּמִפֵרוֹת השדה השניה במֵאה וחמִשים אוֹמרין לוֹ:
'הרי אכלת מִן הפֵרוֹת במאתים,
ואין לך כלוּם,
וּכאִלוּ שני השטרוֹת שטר אחד וּמשכוֹנה אחת'.
2
מקוֹם שנהגוּ לסלֵק המלוה כל זמן שיביא לוֹ מעוֹת הרי זה כמי שפֵרֵש,
ואינוֹ צריך לפרֵש דבר זה.
וכֵן מקוֹם שנהגוּ שלֹא יסתלֵק המלוה עד סוֹף זמן המשכוֹנה הרי זה כמי שפֵרֵש.
וכל הממשכֵן סתם אינוֹ יכוֹל לסלקוֹ עד שנים עשר חֹדש.
3
מקוֹם שדרכן לסלֵק המלוה כל זמן שיִרצה הלֹוה,
והִתנה עִמוֹ המלוה שלֹא יסתלֵק עד סוֹף זמן המשכוֹנה הרי זה אינוֹ יכוֹל לסלקוֹ.
היה המִנהג שאין המלוה מִסתלֵק עד סוֹף זמנוֹ,
וקִבֵל המלוה עליו שיִסתלֵק בכל עֵת שיביא לוֹ מעוֹתיו הרי זה צריך לִקנוֹת מידוֹ על כך.
4
המשכוֹנה, במקוֹם שמִנהגן לסלֵק המלוה בכל עֵת שיביא לוֹ מעוֹתיו אין בעל חוֹב של מלוה גוֹבה מִמנה כדרך שגוֹבה מִן הקרקע,
ואין הבכוֹר נוֹטֵל בה פי שנים,
וּשביעית משמטתה.
וּכשמסלֵק אוֹתוֹ אינוֹ נוֹטֵל אפִלוּ פֵרוֹת שבשלוּ ונפלוּ לארץ,
ואִם הִגביה אוֹתן קֹדם שיסלקוֹ קנה אוֹתן.
וּמקוֹם שאינוֹ יכוֹל לסלקוֹ עד סוֹף זמנוֹ בעל חוֹב גוֹבה מִמנה,
והבכוֹר נוֹטֵל בה פי שנים,
ואין השביעית משמטתה.
5
אף על פי שמשכוֹנה זוֹ אסוּרה היא,
ואבק רִבית כמוֹ שבֵארנוּ אפשר שיִהיה מִנהג זה בטִעוּת,
אוֹ לגוֹים,
אוֹ דרך כל מי שחוֹטֵא וּמִשכֵן באוֹתה המדינה; הוֹאיל ואבק רִבית היא הוֹלכין אחר המִנהג.
ויֵש מי שהוֹרה שזֹאת המשכוֹנה בנִכוּי.
6
גוֹי שמִשכֵן חצֵרוֹ לישראֵל,
וחזר הגוֹי וּמכרה לישראֵל אחֵר אין הממשכֵן חיב להעלוֹת שכר לישראֵל מֵעֵת שקנה היִשראֵלי,
אלא דר בחצֵר בלֹא שכר עד שיחזיר לוֹ הגוֹי את המעוֹת שיֵש לוֹ על חצֵר זוֹ,
שהרי היא בִרשוּת הממשכֵן בדיניהן עד שיִתֵן לוֹ את מעוֹתיו ויסתלֵק.
7
הממשכֵן בית אוֹ שדה ביד חבֵרוֹ,
והיה בעל הקרקע הוּא האוֹכֵל פֵרוֹתיה,
ואמר לוֹ המלוה:
'לִכשתִמכֹר קרקע זוֹ לֹא תִמכרה אלא לי בדמים אֵלוּ' הרי זה אסוּר.
ואִם אמר לוֹ:
'תִמכרה לי בשויה,
ועל מנת כך אני מלוה אוֹתך' הרי זה מוּתר.
8
מוּתר להרבוֹת בִשכר הקרקעוֹת.
כיצד? הִשכיר לוֹ את החצֵר ואמר לוֹ:
'אִם מֵעכשיו אתה נוֹתֵן לי,
הרי היא לך בעשר סלעים בכל שנה,
ואִם תִתֵן שכר חֹדש חֹדש,
הרי היא בסלע בכל חֹדש':
הרי זה מוּתר.
9
המשכיר שדה לחבֵרוֹ בעשרת כוֹרין לשנה,
ואמר לוֹ:
'תֵן לי מאתים זוּז שאפרנֵס בהן את השדה,
ואני אתֵן לך שנים עשר כוֹר בכל שנה':
הרי זה מוּתר,
מִפני שאִם יפרנֵס את השדה בדינרין אֵלוּ,
יהיה שכרוֹ יתֵר.
:וכֵן אִם הִשכיר לוֹ חנוּת אוֹ ספינה בעשרה דינרין לשנה,
ואמר לוֹ:
'תֵן לי מאתים זוּז שאבנה בהן חנוּת זוֹ ואצירנה ואכירנה' אוֹ 'אתקֵן בהן ספינה זוֹ וּכלי תשמישה' 'ואני אעלה לך שנים עשר דינר בכל שנה':
הרי זה מוּתר.
:אבל אִם אמר לוֹ:
'תֵן לי מאתים זוּז כדי להִתעסֵק בהן בחנוּת' אוֹ 'אוֹציאֵם בִסחוֹרה של ספינה' אוֹ 'אשכֹר בהן מלחים' 'ואני אעלה לך בשכר':
הרי זה אסוּר.
10
אסוּר להרבוֹת בִשכר האדם.
כיצד? לֹא יֹאמר לוֹ:
'עשֵה עִמי היוֹם מלאכה זוֹ שהיא שוה כסף,
ואני אעשה עִמך בשבוּע אחֵר מלאכה שהיא שוה שתים'.
11
וּמוּתר לאדם לוֹמר לחבֵרוֹ:
'נכֵש עִמי ואנכֵש עִמך',
'עדֹר עִמי ואעדֹר עִמך',
אבל לֹא יֹאמר לוֹ:
'נכֵש עִמי ואעדֹר עִמך',
'עדֹר עִמי ואנכֵש עִמך'.
כל ימי גריד:
אחד, וכל ימי רביעה:
אחד. לֹא יֹאמר לוֹ:
'חרֹש עִמי בגריד ואני אחרֹש עִמך ברביעה',
שהרי טֹרח החרישה בימי הגשמים יתֵר.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
12
השוֹכֵר את הפוֹעֵל בימי החֹרף לעשוֹת עִמוֹ בימי הקֹר בדינר בכל יוֹם,
ונתן לוֹ השכר,
והרי שכרוֹ שוה בימי החֹרף סלע בכל יוֹם הרי זה אסוּר,
מִפני שנִראה כמלוה אוֹתוֹ היוֹם כדי שיזיל לוֹ בִשכרוֹ.
:אבל אִם אמר לוֹ:
'תעשה עִמי מֵהיוֹם עד זמן פלוֹני בדינר בכל יוֹם',
אף על פי ששוה שכרוֹ סלע בכל יוֹם הרי זה מוּתר; הוֹאיל והוּא מתחיל לעשוֹת מֵעתה,
אינוֹ נִראה כנוֹטֵל שכר מעוֹתיו שהִקדים וּנתנן לוֹ בִשכרוֹ.