1
נשך ורִבית אחד הוּא,
שנאמר: "את כספך לֹא תִתֵן לוֹ בנשך וּבמרבית לֹא תִתֵן אכלך" ,
וּלהלן הוּא אוֹמֵר:
"נשך כסף נשך אֹכל נשך כל דבר אשר ישך" .
ולמה נִקרא שמוֹ נשך? מִפני שהוּא כנוֹשֵך,
שמצעֵר חבֵרוֹ ואוֹכֵל בשרוֹ.
ולמה חִלקן הכתוּב? לעבֹר עליו בִשני לאוין.
2
כדרך שאסוּר לנוֹתֵן להלוֹת ברִבית,
כך אסוּר ללוֹקֵח לִלוֹת ברִבית,
שנאמר: "לֹא תשיך לאחיך" מִפי השמוּעה למדוּ שזוֹ אזהרה ללֹוה,
כלוֹמר: לֹא תִנשֵך לאחיך.
:וכֵן אסוּר להִתעסֵק בין לֹוה וּמלוה ברִבית,
וכל מי שהיה ערֵב אוֹ סוֹפֵר אוֹ עֵד ביניהן הרי זה עוֹבֵר בלֹא תעשה,
שנאמר: "לֹא תשימוּן עליו נשך" זוֹ אזהרה אף לעֵדים ולערֵב ולסוֹפֵר.
:הא למדת שהמלוה ברִבית עוֹבֵר על שִשה לאוין:
"לֹא תִהיה לוֹ כנֹשה" ,
"את כספך לֹא תִתֵן לוֹ בנשך" ,
"וּבמרבית לֹא תִתֵן אכלך" ,
"אל תִקח מֵאִתוֹ נשך ותרבית" ,
"לֹא תשימוּן עליו נשך" ,
"ולִפני עִוֵּר לֹא תִתֵן מִכשֹל".
והלֹוה עוֹבֵר בִשנים:
"לֹא תשיך לאחיך" ,
"ולִפני עִוֵּר לֹא תִתֵן מִכשֹל" .
ערֵב ועֵדים וכיוֹצֵא בהן אין עוֹברין אלא מִשוּם "לֹא תשימוּן עליו נשך".
וכל מי שהיה סרסוּר בין שניהן אוֹ שסיע אחד מֵהן אוֹ הוֹרהוּ עוֹבֵר מִשוּם "ולִפני עִוֵּר".
3
אף על פי שהמלוה והלֹוה עוֹברין על כל אֵלוּ הלאוין,
אינן לוֹקין,
מִפני שנִתן להִשבוֹן,
שכל המלוה ברִבית,
אִם היתה רִבית קצוּצה שהיא אסוּרה מִן התוֹרה הרי זוֹ יוֹצאה בדינין,
וּמוֹציאין אוֹתה מִן המלוה וּמחזירין ללֹוה.
ואִם מֵת המלוה אין מוֹציאין מיד הבנים.
4
הִניח להן אביהן מעוֹת של רִבית,
אף על פי שהֵן יוֹדעין שהֵן של רִבית אינן חיבין להחזיר.
הִניח להן פרה וטלית של רִבית וכל דבר המסוּים חיבין להחזיר מִפני כבוֹד אביהן.
במה דברים אמוּרים? בשעשה תשוּבה ולֹא הִספיק להחזיר עד שמֵת.
אבל אִם לֹא עשה תשוּבה אין חוֹששין לִכבוֹדוֹ,
ואפִלוּ דבר מסוּים אינן מחזירין.
5
הגזלנין וּמלוי רִבית שהחזירוּ אין מקבלין מֵהן,
כדי לִפתֹח להן דרך לִתשוּבה.
וכל המקבֵל מֵהן אין רוּח חכמים נוֹחה הימנוּ.
ואִם היתה הגזֵלה קימת,
והרִבית דבר מסוּים,
והרי הוּא בעצמוֹ מקבלין מֵהן.
6
שטר שכתוּב בוֹ רִבית,
בין קצוּצה בין של דִבריהם גוֹבה את הקרן ואינוֹ גוֹבה את הרִבית.
קדם וגבה את הכֹל מוֹציאין מִמנוּ הרִבית הקצוּצה.
אבל אבק רִבית,
שהוּא מִדִבריהן אינוֹ נִגבה מִן הלֹוה למלוה,
ואין מחזירין אוֹתוֹ מִן המלוה ללֹוה.
7
כל הכוֹתֵב שטר רִבית הרי זה ככוֹתֵב וּמֵעיד עליו עֵדים שכפר ביי אלֹהי ישראֵל.
וכֵן כל הלֹוה וּמלוה ברִבית בינן לבין עצמן שניהם ככוֹפרין ביי אלֹהי ישראֵל,
וכפרוּ ביציאת מִצרים,
שנאמר: "את כספך לֹא תִתֵן לוֹ בנשך וכו' אני יי אלֹהיכם אשר הוֹצֵאתי אתכם מֵארץ מִצרים" .
8
אסוּר לאדם להלוֹת בניו וּבני ביתוֹ ברִבית; אף על פי שאינוֹ מקפיד,
וּמתנה הוּא שנוֹתֵן להן הרי זה אסוּר,
שמא ירגילן בדבר זה.
9
תלמידי חכמים שהִלווּ זה את זה,
ונתן לוֹ יתֵר על מה שלוה מִמנוּ הרי זה מוּתר,
שהדבר ידוּע שלֹא נתן לוֹ אלא מתנה,
שהרי הֵן יוֹדעין חֹמר אִסוּר הרִבית.
10
המלוה את חבֵרוֹ וּמצא הלֹוה יתֵר,
אוֹ שהחזיר לוֹ חוֹבוֹ וּמצא יתֵר:
אִם בִכדי שהדעת נוֹטה חיב להחזיר; ואִם לאו מתנה הוּא שנתן לוֹ,
אוֹ גזֵלה היתה לוֹ בידוֹ והִבליע לוֹ בחשבוֹן,
אוֹ אחֵר צִוּה לוֹ להבליע לוֹ.
:בכמה הדעת נוֹטה? באחת וּבִשתים אוֹ בחמִשה אוֹ בעשרה,
שמא חמִשה חמִשה מנה אוֹ עשרה עשרה.
וכֵן אִם מצא יתֵר מִנין החמישוֹת אוֹ מִנין העשרוֹת חיב להחזיר,
שמא האחדים שהיה מוֹנה בהן החמישוֹת אוֹ העשרוֹת נִתערבוּ עִם העשרוֹת.
11
המלוה את חבֵרוֹ על המטבֵע,
וכֵן הכוֹתֵב לאִשתוֹ בִכתוּבתה מטבֵע ידוּע וּפֵרֵש מִשקלוֹ,
והוֹסיפוּ על מִשקלוֹ:
אִם הוּזלוּ הפֵרוֹת מֵחמת התוֹספת מנכה לוֹ שִעוּר התוֹספת,
ואפִלוּ הוֹסיפוּ עליו כל שהוּא; ואִם לֹא הוּזלוּ מֵחמת התוֹספת אינוֹ מנכה לוֹ,
אלא נוֹתֵן לוֹ מִמטבֵע היוֹצֵא באוֹתה שעה.
:במה דברים אמוּרים? בשהוֹסיפוּ עליו עד חמישיתוֹ,
כגוֹן שהיה מִשקלוֹ ארבעה ועשוּהוּ חמִשה.
אבל אִם הוֹסיפוּ עליו יתֵר על חמישיתוֹ מנכה לוֹ כל התוֹספת,
אף על פי שלֹא הוּזלוּ הפֵרוֹת.
והוּא הדין למלוה על המטבֵע וּפחתוּ מִמנוּ.
12
המלוה את חבֵרוֹ על המטבֵע,
ונִפסל: אִם יכוֹל להוֹציאוֹ בִמדינה אחרת ויֵש לוֹ דרך לאוֹתה המדינה נוֹתֵן לוֹ מִמטבֵע שהִלוהוּ,
ואוֹמֵר לוֹ:
'לֵך והוֹציאוֹ במקוֹם פלוֹני'; ואִם אין לוֹ דרך לשם נוֹתֵן מִמטבֵע היוֹצֵא באוֹתה השעה.
וכֵן בִכתוּבה.
13
הוֹרוּ מִקצת גאוֹנים,
שלֹוה שמחל למלוה ברִבית שלקח מִמנוּ אוֹ שעתיד לִקח,
אף על פי שקנוּ מידוֹ שמחל אוֹ נתן מתנה אינוֹ מוֹעיל כלוּם,
שכל רִבית שבעוֹלם מחילה היא,
אבל התוֹרה לֹא מחלה,
ואסרה מחילה זוֹ,
וּלפיכך אין המחילה מוֹעלת ברִבית,
אפִלוּ ברִבית של דִבריהם.
:יֵראה לי שאין הוֹראה זוֹ נכוֹנה,
אלא מֵאחר שאוֹמרין למלוה:
'החזֵר לוֹ',
וידע הלֹוה שדבר אסוּר עשה ושיֵש לוֹ לִטוֹל מִמנוּ אִם רצה לִמחֹל,
מוֹחֵל, כדרך שמוֹחֵל הגזֵל.
וּבפֵרוּש אמרוּ חכמים שהגזלנין וּמלוי רִבית שהחזירוּ אין מקבלין מֵהן,
מִכלל שהמחילה להן מוֹעלת.
14
נִכסי יתוֹמים מוּתר לִתֵן אוֹתן לאדם נאמן שיֵש לוֹ נכסים טוֹבים,
קרוֹב לשכר ורחוֹק להפסֵד.
כיצד? אוֹמרין לוֹ:
'תִהיה נוֹשֵא ונוֹתֵן בהן:
אִם היה שם רוח תֵן להן חלקן מִן הרוח,
ואִם יֵש שם הפסֵד אתה תפסיד לבדך',
שזה כאבק רִבית הוּא,
וכל אבק רִבית אינה אסוּרה אלא מִדִבריהם,
וּבנִכסי יתוֹמים לֹא גזרוּ.