הִלכוֹת מלוה ולֹוה:
יֵש בִכללן שתים עשרֵה מִצווֹת,
ארבע מִצווֹת עשֵה וּשמוֹנה מִצווֹת לֹא תעשה,
וזה הוּא פרטן:
א) להלוֹת לעני ומך.
ב) שלֹא יגֹש אוֹתוֹ.
ג) לִנגֹש את הנכרי.
ד) שלֹא ימשכֵן בעל חוֹבוֹ בִזרוֹע.
ה) להחזיר המשכוֹן לִבעליו בִזמן שהוּא צריך לוֹ.
ו) שלֹא יאחֵר המשכוֹן מִבעליו העני בעֵת שהוּא צריך לוֹ.
ז) שלֹא יחבֹל אלמנה.
ח) שלֹא יחבֹל כֵלים שעוֹשין בהן אֹכל נפש.
ט) שלֹא יתֵן המלוה ברִבית.
י) שלֹא ילוה הלֹוה ברִבית.
יא) שלֹא יתעסֵק אדם בין מלוה ולֹוה ברִבית,
לֹא יעיד ביניהן ולֹא יכתֹב שטר ולֹא יערֹב.
יב) לִלוֹת מִן הנכרי וּלהלוֹת לוֹ ברִבית.
:וּבֵאוּר מִצווֹת אֵלוּ בִפרקים אֵלוּ.
1
מִצות עשֵה להלוֹת לעניי ישראֵל,
שנאמר: "אִם כסף תלוה את עמי את העני עִמך" .
יכוֹל רשוּת? תלמוּד לוֹמר:
"העבֵט תעביטנוּ" וכו' .
וּמִצוה זוֹ גדוֹלה מִן הצדקה על העני השוֹאֵל,
שזה כבר נִצרך לִשאֹל,
וזה עדין לֹא הִגיע למִדה זוֹ.
והתוֹרה הִקפידה על מי שיִמנע מִלהלוֹת לעני,
שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביוֹן" וכו' .
2
כל הנוֹגֵש את העני והוּא יוֹדֵע שאין לוֹ מה יחזיר לוֹ עוֹבֵר בלֹא תעשה,
שנאמר: "לֹא תִהיה לוֹ כנֹשה" .
וּמִצות עשֵה לִנגֹש את הנכרי וּלהצֵר לוֹ,
שנאמר: "לנכרי תִגֹש" .
מִפי השמוּעה למדוּ שזוֹ מִצות עשֵה.
3
אסוּר לאדם להֵראוֹת לבעל חוֹבוֹ בִזמן שיוֹדֵע שאין לוֹ,
אפִלוּ לעבֹר לפניו,
שלֹא יפחידוֹ אוֹ יכלימוֹ,
אף על פי שאינוֹ תוֹבעוֹ,
ואין צריך לוֹמר אִם תבעוֹ.
וּכשֵם שאסוּר לזה לִתבֹע,
כך אסוּר ללֹוה לִכבֹש ממוֹן חבֵרוֹ שבידוֹ ולוֹמר לוֹ:
'לֵך ושוּב' והוּא יֵש לוֹ,
שנאמר: "אל תֹאמר לרֵעך לֵך ושוּב" .
:וכֵן אסוּר ללֹוה לִקח ההלואה וּלהוֹציאה שלֹא לצֹרך וּלאבדה עד שלֹא ימצא בעל חוֹב מֵאין יגבה,
אף על פי שהמלוה עשיר גדוֹל.
ועוֹשה זה רשע הוּא,
שנאמר: "לֹוה רשע ולֹא ישלֵם" .
וצִוּוּ חכמים ואמרוּ:
יהיה ממוֹן חבֵרך חביב עליך כשלך.
4
כשיִתבע המלוה הלואתוֹ,
אף על פי שהוּא עשיר והלֹוה דחוּק וטרוּד בִמזוֹנוֹת אין מרחמין בדין,
אלא גוֹבין לוֹ חוֹבוֹ עד פרוּטה אחרוֹנה מִכל המִטלטלין שיִמצאוּ לוֹ.
ואִם לֹא הִספיקוּ המִטלטלין גוֹבין מִן הקרקע,
אחר שמחרימין על מי שיֵש לוֹ מִטלטלין אוֹ מי שידע לוֹ מִטלטלין ולֹא יביאֵם לבית דין.
:וגוֹבין מִכל קרקע שיֵש לוֹ; אף על פי שהיא משוּעבדת לִכתוּבת אִשתוֹ אוֹ לבעל חוֹב שקדם גוֹבין לזה,
ואִם יבֹא הרִאשוֹן ויטרֹף,
יטרֹף.:טען הלֹוה ש'מִטלטלין אֵלוּ שבידי אינן שלי,
אלא פִקדוֹן הֵם בידי' אוֹ 'שכוּרין' וּ'שאוּלין' אין שוֹמעין לוֹ,
אלא אוֹ יביא ראיה אוֹ יגבה מֵהן בעל חוֹבוֹ.
5
אין בעל חוֹב גוֹבה לֹא מִכסוּת אִשתוֹ וּבניו של לֹוה,
ולֹא מִבגדים צבוּעים שצבען לִשמן אף על פי שעדין לֹא לבשוּ אוֹתן,
ולֹא מִסנדלים חדשים שלקחן לִשמן,
אלא הרי אֵלוּ שלהן.
במה דברים אמוּרים? בִכלי החוֹל.
אבל בִגדי השבת והמוֹעֵד גוֹבה אוֹתן בעל חוֹב.
ואין צריך לוֹמר אִם היה בהן טבעוֹת וחלי זהב אוֹ כסף,
שהכֹל לבעל חוֹבוֹ.
6
היה לוֹ מִטלטלין אוֹ קרקע והרי עליו שִטרי חוֹבוֹת לגוֹים,
ואמר: 'הרי כל נכסי משוּעבדין לגוֹים,
ואִם יטלוּ אוֹתן היִשראֵלים בחוֹבן,
יאסרוּ אוֹתי הגוֹים בחוֹבן ואהי בשִביה' הוֹרוּ רבוֹתי שאין שוֹמעין לוֹ,
ויגבוּ היִשראֵלים,
וּכשיבֹאוּ הגוֹים ויאסרוּהוּ,
הרי כל ישראֵל מצוּוּין לִפדוֹתוֹ.
7
מסדרין לבעל חוֹב כדרך שמסדרין בערכין.
כיצד? אוֹמרין ללֹוה:
'הבֵא כל מִטלטלין שיֵש לך,
ולֹא תניח אפִלוּ מחט אחת',
ונוֹתנין לוֹ מִן הכֹל מזוֹן שלֹשים יוֹם וּכסוּת שנים עשר חֹדש מִכסוּת הראוּיה לוֹ,
לֹא שיִלבש בִגדי משי אוֹ מִצנפת זהוּבה,
אלא מעבירין אוֹתה מִמנוּ ונוֹתנין לוֹ כסוּת הראוּיה לוֹ לִשנים עשר חֹדש,
וּמִטה לישֵב עליה,
וּמִטה וּמצע הראוּין לוֹ לישן עליהן,
ואִם היה עני מִטה וּמפץ לישן עליו.
ואין נוֹתנין כֵלים כאֵלוּ לאִשתוֹ וּבניו,
אף על פי שהוּא חיב בִמזוֹנוֹתם.
ונוֹתנין לוֹ סנדליו וּתפִליו.
:היה אוּמן נוֹתנין לוֹ שני כלי אוּמנוּת מִכל מין ומין,
כגוֹן שהיה חרש נוֹתנין לוֹ שני מעצדין וּשתי מגֵרוֹת.
היה לוֹ מין אחד מרוּבה וּמין אחד מוּעט נוֹתנין לוֹ שנים מִן המרוּבה וכל שיֵש לוֹ מִן המוּעט,
ואין לוֹקחין לוֹ כֵלים מִדמי המרוּבה.
:היה אִכר אוֹ חמר אין נוֹתנין לוֹ לֹא צִמדוֹ ולֹא חמוֹרוֹ.
וכֵן אִם היה ספן אין נוֹתנין לוֹ ספינתוֹ; אף על פי שאין לוֹ מזוֹנוֹת אלא מֵאֵלוּ,
אין אֵלוּ כֵלים,
אלא נכסים,
וימכרוּ עִם שאר המִטלטלין בבית דין,
וינתנוּ לבעל חוֹבוֹ.
8
מלוה שבא להִפרע שלֹא בִפני הלֹוה,
כגוֹן שהיה הלֹוה בִמדינה רחוֹקה,
ותפסה האִשה מִטלטלין מִנִכסי הבעל כדי שתִזוֹן מֵהן מוֹציאין אוֹתן מידה ונוֹתנין לבעל חוֹב,
שאפִלוּ היה בעלה עוֹמֵד,
לֹא היה יכוֹל לזוּן את אִשתוֹ וּבניו עד שיִפרע כל חוֹבוֹ.