1
מִצות עשֵה של תוֹרה לספֵר בנִסים ונִפלאוֹת שנעשוּ לאבוֹתינוּ במִצרים בליל חמִשה עשר בניסן,
שנאמר: "זכוֹר את היוֹם הזה אשר יצאתם מִמִצרים" ,
כמה שנאמר:
"זכוֹר את יוֹם השבת" .
וּמִנין שבליל חמִשה עשר? תלמוּד לוֹמר:
"והִגדת לבִנך ביוֹם ההוּא לֵאמֹר בעבוּר זה עשה יי לי בצֵאתי מִמִצרים" בשעה שיֵש מצה וּמרוֹר מוּנחים לפניך.
ואף על פי שאין לוֹ בֵן.
אפִלוּ חכמים גדוֹלים חיבין לספֵר ביציאת מִצרים.
וכל המאריך בדברים שאֵרעוּ ושהיוּ הרי זה משוּבח.
2
מִצוה להוֹדיע לבנים,
ואפִלוּ לֹא שאלוּ,
שנאמר: "והִגדת לבִנך" ; לפי דעתוֹ של בֵן אביו מלמדוֹ.
כיצד? אִם היה קטן אוֹ טִפֵש אוֹמֵר לוֹ:
'בני, כוּלנוּ היינוּ עבדים כמוֹ שִפחה זוֹ אוֹ כמוֹ עבד זה במִצרים,
וּבלילה הזה פדה אוֹתנוּ הקדוֹש ברוּך הוּא,
ויצאנוּ לחֵרוּת'.
ואִם היה הבֵן גדוֹל וחכם,
מוֹדיעוֹ מה שאֵרע לנוּ במִצרים ונִסים שנעשוּ לנוּ על ידי מֹשה רבֵנוּ,
לפי דעתוֹ של בֵן.
3
וצריך לעשוֹת שִנוּי בלילה הזה,
כדי שיִראוּ הבנים וישאלוּ ויֹאמרוּ:
'מה נִשתנה הלילה הזה מִכל הלילוֹת?',
עד שישיב להם ויֹאמר להם:
'כך וכך אֵרע',
ו'כך וכך היה'.
וכיצד משנה? מחלֵק להן קליוֹת ואגוֹזין,
ועוֹקרין השוּלחן מִלִפניהן קֹדם שיֹאכלוּ,
וחוֹטפין מצה זה מיד זה,
וכיוֹצֵא בדברים האֵלוּ.
אין לוֹ בֵן אִשתוֹ שוֹאלתוֹ.
אין לוֹ אִשה שוֹאלין זה את זה:
'מה נִשתנה הלילה הזה',
ואפִלוּ היוּ כוּלם חכמים.
היה לבדוֹ שוֹאֵל לעצמוֹ 'מה נִשתנה הלילה הזה'.
4
וצריך להתחיל בִגנוּת וּלסיֵם בשבח.
כיצד? מתחיל וּמספֵר שבתחִלה היוּ אבוֹתינוּ בימי תרח וּמִלפניו כוֹפרים וטוֹעים אחר ההבל ורוֹדפין עבוֹדה זרה,
וּמסיֵם בדת האמת שקֵרבנוּ הקדוֹש ברוּך הוּא לוֹ והִבדילנוּ מִן התוֹעים וקֵרבנוּ ליחוּדוֹ.
וכֵן מתחיל וּמוֹדיע שעבדים היינוּ לפרעֹה במִצרים,
וכל הרעה שגמלוּנוּ,
וּמסיֵם בנִסים ונִפלאוֹת שנעשוּ לנוּ וּבחֵרוּתֵנוּ,
והוּא שיִדרֹש מֵ"ארמי אֹבֵד אבי" עד שיִגמֹר כל הפרשה.
וכל המוֹסיף וּמאריך בִדרש פרשה זוֹ הרי זה משוּבח.
5
כל מי שלֹא אמר שלֹשה דברים אֵלוּ בליל חמִשה עשר לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ,
ואֵלוּ הֵן:
פסח, מצה,
וּמרוֹר. פסח על שֵם שפסח המקוֹם על בתי אבוֹתינוּ במִצרים,
שנאמר: "ואמרתם זבח פסח" וכו' ; מרוֹרים על שֵם שמֵררוּ המִצרים את חיי אבוֹתינוּ במִצרים; מצה על שֵם שנִגאלוּ.
וּדברים האֵלוּ כוּלן הֵן הנִקראין 'הגדה'.
6
בכל דוֹר ודוֹר חיב אדם להראוֹת את עצמוֹ כאִלוּ הוּא בעצמוֹ יצא עתה מִשִעבוּד מִצרים,
שנאמר: "ואוֹתנוּ הוֹציא מִשם" .
ועל דבר זה צִוּה בתוֹרה:
"וזכרת כי עבד היית" ,
כלוֹמר כאִלוּ אתה בעצמך היית עבד,
ויצאת לחֵרוּת ונִפדיתה.
7
לפיכך, כשסוֹעֵד אדם בלילה הזה,
צריך לאכֹל ולִשתוֹת והוּא מֵסֵב דרך חֵרוּת.
וכל אחד ואחד,
בין אנשים בין נשים,
חיב לִשתוֹת בלילה הזה ארבעה כוֹסוֹת של יין,
אין פחוֹת מֵהן.
ואפִלוּ עני המִתפרנֵס מִן הצדקה לֹא יפחתוּ לוֹ מֵארבעה כוֹסוֹת,
שִעוּר כל כוֹס מֵהן רביעית.
8
אפִלוּ עני שבישראֵל לֹא יֹאכל עד שיסֵב.
אִשה אינה צריכה הסִבה,
ואִם אִשה חשוּבה היא צריכה הסִבה.
וּבֵן אֵצל אביו והשמש בִפני רבוֹ צריכין הסִבה; אבל תלמיד בִפני רבוֹ אינוֹ מֵסֵב,
אלא אִם כֵן נתן לוֹ רבוֹ רשוּת.
והסִבת ימין אינה הסִבה,
וכֵן המֵסֵב על ערפוֹ אוֹ על פניו אין זוֹ הסִבה.
ואימתי צריכין הסִבה? בִשעת אכילת כזית מצה וּבִשתית ארבע כוֹסוֹת האֵלוּ.
וּשאר אכילתוֹ וּשתיתוֹ:
אִם הֵסֵב הרי זה משוּבח; ואִם לאו אינוֹ צריך.
9
ארבע כוֹסוֹת אֵלוּ,
צריך לִמזֹג אוֹתן כדי שתִהיה שתיה ערֵבה; הכֹל לפי היין וּלפי דעת השוֹתה.
ולֹא יפחֹת בארבעתן מֵרביעית יין חי.
שתה ארבע כוֹסוֹת אֵלוּ מיין שאינוֹ מזוּג יצא ידי ארבע כוֹסוֹת,
ולֹא יצא ידי חֵרוּת.
שתה ארבע כוֹסוֹת מזוּגין בבת אחת יצא ידי חֵרוּת,
ולֹא יצא ידי ארבע כוֹסוֹת.
ואִם שתה מִכל כוֹס מֵהן רוּבוֹ יצא.
10
כל כוֹס וכוֹס מֵארבע כוֹסוֹת האֵלוּ,
מברֵך עליו ברכה בִפני עצמוֹ.
וכוֹס רִאשוֹן אוֹמֵר עליו קִדוּש היוֹם; כוֹס שֵני קוֹרֵא עליו את ההגדה; כוֹס שלישי מברֵך עליו בִרכת המזוֹן; כוֹס רביעי גוֹמֵר עליו את ההלֵל וּמברֵך עליו בִרכת השיר.
וּבין הכוֹסוֹת האֵלוּ,
אִם רצה לִשתוֹת שוֹתה,
בין שלישי לִרביעי אינוֹ שוֹתה.
11
החרֹסת מִצוה מִדִברי סוֹפרים,
זֵכר לטיט שהיוּ עוֹבדין בוֹ במִצרים.
וכיצד עוֹשין אוֹתה? לוֹקחין תמרים אוֹ גרוֹגרוֹת אוֹ צִמוּקים וכיוֹצֵא בהן,
ודוֹרסין אוֹתן,
ונוֹתנין לתוֹכן חֹמץ,
וּמתבלין אוֹתן בִתבלים כמוֹ טיט בתבן,
וּמביאין אוֹתה על השוּלחן בליל הפסח.
12
אכילת מרוֹר אינה מִצוה מִן התוֹרה בִפני עצמה,
אלא תלוּיה היא באכילת הפסח,
שמִצות עשֵה אחת לאכֹל בשר הפסח על מצה וּמרוֹרים.
וּמִדִברי סוֹפרים לאכֹל המרוֹר לבדוֹ בלילה זה,
אפִלוּ אין שם קרבן פסח.
13
"מרוֹרים" האמוּרים בתוֹרה ,
הֵן: החזרת,
והעלשים, והתמכה,
והחרחבינה והמרוֹר,
כל אחד מֵחמֵשת מיני ירק אֵלוּ נִקרא מרוֹר,
ואִם אכל מֵאחד מֵהן אוֹ מֵחמִשתן כזית יצא,
והוּא שיִהיוּ לחין.
ויוֹצאין בקלח שלהן,
אפִלוּ יבֵש.
ואִם שלקן אוֹ כבשן אוֹ בִשלן אין יוֹצאין בהן.