1
מִצות עשֵה מִן התוֹרה לאכֹל מצה בליל חמִשה עשר,
שנאמר: "בערב תֹאכלוּ מצֹת" .
בכל מקוֹם וּבכל זמן.
ולֹא תלה אכילה זוֹ בקרבן הפסח,
אלא זוֹ מִצוה בִפני עצמה.
וּמִצותה כל הלילה.
אבל בִשאר הרגל אכילת מצה רשוּת:
רצה אוֹכֵל מצה; רצה אוֹכֵל אֹרז אוֹ דֹחן אוֹ קליוֹת אוֹ פֵרוֹת.
אבל בליל חמִשה עשר בִלבד חוֹבה.
וּמִשאכל כזית יצא ידי חוֹבתוֹ.
2
בלע מצה יצא.
בלע מרוֹר יצא.
בלע מצה וּמרוֹר כאחד ידי מצה יצא,
ידי מרוֹר לֹא יצא,
שהמרוֹר כִטפֵלה למצה.
כרכן בסיב וכיוֹצֵא בוֹ וּבלען אף ידי מצה לֹא יצא.
3
אכל מצה בלֹא כוּנה,
כגוֹן שאנסוּהוּ גוֹים לאכֹל יצא ידי חוֹבתוֹ.
אכל כזית מצה והוּא נִכפה בעֵת שטוּתוֹ,
ואחר כך נִתרפֵא חיב לאכֹל אחר שנִתרפֵא,
לפי שאוֹתה אכילה היתה בשעה שהיה פטוּר מִכל המִצווֹת.
4
אין אדם יוֹצֵא ידי חוֹבת אכילת מצה אלא אִם אכלה מֵאחד מֵחמֵשת המינין,
שנאמר: "לֹא יֵאכֵל חמֵץ" ,
ונאמר: "תֹאכלוּ מצוֹת" :
דברים הבאים לידי חִמוּץ,
אִם אכלן מצה יצא בהן ידי חוֹבתוֹ; אבל שאר הדברים,
כגוֹן אֹרז ודֹחן וקִטניוֹת אין בהן מצה לפי שאין בהן חמֵץ.
5
העוֹשה עִסה מִן החִטים וּמִן האֹרז,
אִם יֵש בה טעם דגן יוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ.
עִסת הכלבים:
בִזמן שהרוֹעים אוֹכלין מִמנה יוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ; אין הרוֹעים אוֹכלין מִמנה אינוֹ יוֹצֵא בה,
שאין זוֹ מִשתמרת לשֵם מצה.
:מצה שלשה במי פֵרוֹת יוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ בפסח.
אבל אין לשין אוֹתה ביין אוֹ שמן אוֹ דבש אוֹ חלב,
מִשוּם "לחם עֹני" ,
כמוֹ שבֵארנוּ,
ואִם לש ואכל לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ.
ואין יוֹצאין לֹא בפת מוּרסן ולֹא בפת סוּבין,
אבל לש הוּא את הקמח בסוּבין שלוֹ וּבמוּרסנוֹ ועוֹשֵהוּ פת ויוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ.
וכֵן פת סֹלת נקיה ביוֹתֵר הרי זוֹ מוּתרת,
ויוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ בפסח,
ואין אוֹמרין בה:
אין זה לחם עֹני.
6
אחד מצה שנאפת בתנוּר אוֹ באִלפס,
בין שהִדביק הבצֵק באִלפס ואחר כך הִרתיח,
בין שהִרתיח ואחר כך הִדביק,
אפִלוּ אפיה בקרקע הרי זה יוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ.
וכֵן אִם לֹא נאפת אפיה גמוּרה יוֹצאין בה,
והוּא שלֹא יהיוּ חוּטין של בצֵק נִמשכין מִמנה בעֵת שפוֹרסה.
ויוֹצאין ברקיק השרוּי,
והוּא שלֹא נִמוֹח.
אבל מצה שבִשלה אינוֹ יוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ,
שהרי אין בה טעם הפת.
7
אין אדם יוֹצֵא ידי חוֹבתוֹ באכילת מצה שהיא אסוּרה לוֹ,
כגוֹן שאכלה טבל אוֹ מעשֵר רִאשוֹן שלֹא נִטלה תרוּמתוֹ,
אוֹ שגזלה.
זה הכלל:
כל שמברכין עליו בִרכת המזוֹן יוֹצֵא בוֹ ידי חוֹבתוֹ,
וכל שאין מברכין עליו בִרכת המזוֹן אינוֹ יוֹצֵא בוֹ ידי חוֹבתוֹ.
8
הכֹהנים יוֹצאין בחלה וּבִתרוּמה,
אף על פי שהיא מצה שאינה ראוּיה לכל אדם.
וכֵן יוֹצאין במצה של מעשֵר שֵני בירוּשלים.
אבל אין יוֹצאין במצה של בִכוּרים אפִלוּ בירוּשלים,
מִפני שהבִכוּרים אין בהן התֵר בכל המוֹשבוֹת,
וּמעשֵר שֵני אפשר שיִפדה ויֵאכֵל בכל מקוֹם,
וכתוּב: "בכֹל מוֹשבֹתיכם תֹאכלוּ מצוֹת" מצה הראוּיה להֵאכֵל בכל המוֹשבוֹת היא שיוֹצאין בה ידי חוֹבה.
9
חלוֹת תוֹדה וּרקיקי נזיר שעשה אוֹתן לעצמוֹ אין יוֹצאין בהן,
שנאמר: "וּשמרתם את המצוֹת" מצה המִשתמרת לעִנין מצה בִלבד היא שיוֹצאין בה,
אבל זוֹ מִשתמרת לעִנין הזבח.
ואִם עשין לִמכֹר בשוּק הרי זה יוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ,
שהעוֹשה לִמכֹר בשוּק,
בדעתוֹ שאִם לֹא ימכרוּ יֹאכל אוֹתן,
ונִמצא בִשעת עשיתן שמרן לשֵם מצה.
10
הכֹל חיבין באכילת מצה,
אפִלוּ נשים ועבדים.
קטן שיכוֹל לאכֹל פת מחנכין אוֹתוֹ במִצווֹת,
וּמאכילין אוֹתוֹ כזית מצה.
חוֹלה אוֹ זקֵן שאינוֹ יכוֹל לאכֹל מצה שוֹרין לוֹ רקיק במים וּמאכילין אוֹתוֹ,
והוּא שלֹא נִמוֹח.
11
מִדִברי סוֹפרים שאין מפטירין אחר מצה כלוּם,
אפִלוּ קליוֹת ואגוֹזים וכיוֹצֵא בהן,
אלא אף על פי שאכל מצה,
ואכל אחריה מאכלוֹת אחֵרוֹת וּפֵרוֹת וכיוֹצֵא בהן חוֹזֵר ואוֹכֵל כזית מצה באחרוֹנה,
וּפוֹסֵק.
12
אסרוּ חכמים לאכֹל מצה בערב הפסח,
כדי שיִהיה הכֵר לאכילתה בערב.
וּמי שאכל מצה בערב הפסח מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
וכֵן אסוּר לאכֹל ערב הפסח מִקֹדם המִנחה בִמעט,
כדי שיִכנֵס לאכילת מצה בתאוה.
אבל אוֹכֵל הוּא מעט פֵרוֹת אוֹ ירקוֹת,
ולֹא ימלֵא כרֵסוֹ מֵהן.
וחכמים הרִאשוֹנים היוּ מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכֹל מצה בתאוה,
ויהיוּ מִצווֹת חביבין עליו.
אבל בִשאר ערבי ימים טוֹבים אוֹכֵל והוֹלֵך עד שתחשך.