1
כשבוֹדֵק אדם וּמחפֵש בלילי ארבעה עשר,
מוֹציא את החמֵץ מִן החוֹרים וּמִן המחבוֹאוֹת וּמִן הזויוֹת,
וּמקבֵץ הכֹל וּמניחוֹ במקוֹם אחד עד תחִלת שעה שִשית ביוֹם וּמבערוֹ.
ואִם רצה לבערוֹ בלילי ארבעה עשר מבעֵר.
2
החמֵץ שמניח בלילי ארבעה עשר כדי שיֹאכל מִמנוּ למחר עד ארבע שעוֹת אינוֹ מניחוֹ מפוּזר וּמפֹרד בכל מקוֹם,
אלא מצניעוֹ בִכלי אוֹ בזוית ידוּעה,
ונִזהר בוֹ,
שאִם לֹא נִזהר בוֹ וּמצאוֹ חסֵר צריך לחפֵש אחריו ולִבדֹק פעם אחרת,
שמא גררוּהוּ העכברים.
3
חל ארבעה עשר לִהיוֹת בשבת בוֹדקין את החמֵץ בלילי ערב שבת,
שהוּא ליל שלֹשה עשר,
וּמניח מִן החמֵץ כדי לאכֹל מִמנוּ עד ארבע שעוֹת ביוֹם השבת,
וּמניחוֹ במקוֹם מוּצנע,
והשאר מבערוֹ מִלִפני השבת.
ואִם נִשאר מִן החמֵץ ביוֹם השבת אחר ארבע שעוֹת מבטלוֹ,
וכוֹפה עליו כלי עד מוֹצאי יוֹם טוֹב הרִאשוֹן,
וּמבערוֹ.
4
היוּ לוֹ כִכרוֹת רבוֹת של תרוּמה וצרך לשרפה ערב שבת לֹא יערֵב טהוֹרה עִם הטמֵאה וישרֹף,
אלא שוֹרֵף טהוֹרה לעצמה וּטמֵאה לעצמה וּתלוּיה לעצמה,
וּמניח מִן הטהוֹרה כדי לאכֹל עד ארבע שעוֹת ביוֹם השבת בִלבד.
5
מי ששכח אוֹ הֵזיד ולֹא בדק בליל ארבעה עשר בוֹדֵק בארבעה עשר בשחרית.
לֹא בדק בשחרית בוֹדֵק בִשעת הבִעוּר.
לֹא בדק בִשעת הבִעוּר בוֹדֵק בתוֹך החג.
עבר הרגל ולֹא בדק בוֹדֵק אחר הרגל,
כדי שיבעֵר מה שיִמצא מֵחמֵץ שעבר עליו הפסח,
מִפני שהוּא אסוּר בהניה.
6
כשבוֹדֵק החמֵץ בליל ארבעה עשר אוֹ ביוֹם ארבעה עשר אוֹ בתוֹך הרגל מברֵך קֹדם שיתחיל לִבדֹק:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על בִעוּר חמֵץ',
וּבוֹדֵק וּמחפֵש בכל המקוֹמוֹת שמכניסין להם חמֵץ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
ואִם בדק לאחר הרגל אינוֹ מברֵך.
7
כשגוֹמֵר לִבדֹק:
אִם בדק בליל ארבעה עשר אוֹ ביוֹם ארבעה עשר קֹדם שֵש שעוֹת צריך לבטֵל כל חמֵץ שנִשאר בִרשוּתוֹ ואינוֹ רוֹאֵהוּ,
ויֹאמר: 'כל חמֵץ שיֵש בִרשוּתי שלֹא ראיתיו ולֹא ידעתיו הרי הוּא בטֵל,
והרי הוּא כעפר'.
אבל אִם בדק מִתחִלת שעה שִשית וּלמעלה אינוֹ צריך לבטֵל,
שהרי אינוֹ בִרשוּתוֹ,
שכבר נאסר בהניה.
8
לפיכך, אִם לֹא בִטֵל קֹדם שֵש,
וּמִשֵש שעוֹת ומעלה מצא חמֵץ שהיה דעתוֹ עליו והיה בלִבוֹ,
וּשכחוֹ בִשעת הבִעוּר ולֹא בִערוֹ הרי זה עבר על 'לֹא יֵראה' ו'לֹא ימצֵא',
שהרי לֹא בִעֵר ולֹא בִטֵל,
ואין הבִטוּל עתה מוֹעיל לוֹ כלוּם,
לפי שאינוֹ בִרשוּתוֹ,
והכתוּב עשהוּ כאִלוּ הוּא בִרשוּתוֹ לחיבוֹ מִשוּם 'לֹא יֵראה' ו'לֹא ימצֵא'.
וחיב לבערוֹ בכל עֵת שיִמצאנוּ.
ואִם מצאוֹ ביוֹם טוֹב כוֹפה עליו כלי עד לערב,
וּמבערוֹ. ואִם של הקדֵש הוּא אינוֹ צריך לִכפוֹת עליו,
שהכֹל פוֹרשין מִמנוּ.
9
מי שיצא מִביתוֹ קֹדם שעת הבִעוּר לעשוֹת מִצוה אוֹ לאכֹל בִסעוּדה של מִצוה,
כגוֹן סעוּדת אֵרוּסין ונִשוּאין,
ונִזכר שיֵש לוֹ חמֵץ בתוֹך ביתוֹ:
אִם יכוֹל לחזֹר ויבעֵר ויחזֹר למִצותוֹ יחזֹר; ואִם לאו יבטֵל בלִבוֹ.
יצא להציל מיד הגיס,
מִן הנהר,
מִן הדלֵקה וּמִן המפֹלת יבטֵל בלִבוֹ ודיוֹ.
יצא לצֹרך עצמוֹ ונִזכר שיֵש לוֹ חמֵץ בתוֹך ביתוֹ יחזֹר מיד.
ועד כמה הוּא חוֹזֵר? עד כביצה.
היה פחוֹת מִכביצה מבטלוֹ בלִבוֹ ודיוֹ.
10
מי שהִניח עִסה מגוּלגלת בתוֹך ביתוֹ ויצא,
ונִזכר אחר שיצא והוּא יוֹשֵב לִפני רבוֹ,
והיה ירֵא שמא תחמיץ קֹדם שיבֹא הרי זה מבטלה בלִבוֹ קֹדם שתחמיץ.
אבל אִם החמיצה אין הבִטוּל מוֹעיל כלוּם,
אלא כבר עבר על לֹא יֵראה ולֹא ימצֵא,
וחיב לבעֵר מיד כשיחזֹר לביתוֹ.
11
כיצד בִעוּר חמֵץ? שוֹרפוֹ,
אוֹ מפרֵר וזוֹרה לרוּח,
אוֹ זוֹרקוֹ לים.
ואִם היה החמֵץ קשה ואין הים מחתכוֹ בִמהֵרה הרי זה מפררוֹ ואחר כך זוֹרקוֹ לים.
וחמֵץ שנפלה עליו מפֹלת ונִמצא עליו עפר שלֹשה טפחים אוֹ יתֵר הרי הוּא כִמבֹער,
וצריך לבטֵל בלִבוֹ אִם עדין לֹא נִכנסה שעה שִשית.
:נתנוֹ לנכרי קֹדם שעה שִשית אינוֹ צריך לבעֵר.
ואִם שרפוֹ קֹדם שִשית הרי זה מוּתר לֵהנוֹת בפחמין שלוֹ בתוֹך הפסח.
אבל אִם שרפוֹ מִשעה שִשית וּלמעלה,
הוֹאיל והוּא אסוּר בהניה הרי זה לֹא יסיק בוֹ תנוּר וכירים,
ולֹא יֹאפה בוֹ ולֹא יבשֵל בוֹ.
ואִם אפה אוֹ בִשֵל אוֹתה הפת ואוֹתוֹ התבשיל אסוּר בהניה,
וכֵן הפחמין שלוֹ אסוּרין בהניה,
הוֹאיל וּשרפוֹ אחר שנאסר בהניה.