1
הנוֹגֵף את האִשה ויצאוּ ילדיה,
אף על פי שלֹא נִתכוֵּן חיב לשלֵם דמי ולדוֹת לבעל,
ונזק וצער לאִשה.
2
וכיצד משערין דמי ולדוֹת? שמין את האִשה כמה היא יפה עד שלֹא ילדה וכמה היא יפה מִשילדה,
ונוֹתנין לבעל.
ואִם מֵת הבעל נוֹתנין ליוֹרשיו.
ואִם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדוֹת לאִשה.
3
היתה נשוּאה לגֵר,
וחבל בה בחיי הגֵר נוֹתֵן דמי ולדוֹת לבעל; מֵת הגֵר פטוּר.
ואִם חבל בה אחר מיתת הגֵר זכת היא בִדמי ולדוֹת.
4
היתה שִפחה אוֹ גוֹיה בִשעת הֵריוֹן,
וּבִשעת נגיפה נִשתחררה אוֹ נִתגירה הרי דמי ולדוֹת שלה.
5
הנוֹגֵף את האִשה ויצאוּ ילדיה וּמֵתה,
אף על פי שהיה שוֹגֵג הרי זה פטוּר מִן התשלוּמין ואינוֹ משלֵם כלוּם,
שנאמר: "ולֹא יהיה אסוֹן ענוֹש יֵענֵש" לֹא חִלֵק הכתוּב בין שוֹגֵג למֵזיד בדבר שיֵש בוֹ מיתת בית דין לפטרוֹ מִן התשלוּמין.
6
במה דברים אמוּרים? בשנִתכוֵּן לאִשה.
אבל אִם נִתכוֵּן לחבֵרוֹ ונגף את האִשה,
אף על פי שמֵתה,
הוֹאיל והמיתה בלֹא כוּנה להכוֹתה הרי זה כדבר שאין בוֹ מיתת בית דין,
וּמשלֵם דמי ולדוֹת.
7
המכה אביו ואִמוֹ ולֹא עשה בהם חבוּרה חיב בחמִשה דברים.
אבל אִם עשה בהם חבוּרה,
אוֹ שחבל בחבֵרוֹ בשבת,
אפִלוּ היה שוֹגֵג פטוּר מִן התשלוּמין,
מִפני שהוּא עוֹן מיתת בית דין,
וּכבר בֵארנוּ שלֹא חִלֵק הכתוּב בדבר שיֵש בוֹ מיתת בית דין בין שוֹגֵג למֵזיד לפטרוֹ מִן התשלוּמין.
8
והלֹא החוֹבֵל מקלקֵל הוּא,
וכל המקלקלין בשבת פטוּרין מִן המיתה,
ולמה נחשֹב זה החוֹבֵל עוֹן שיֵש בוֹ מיתת בית דין? הוֹאיל ונחת רוּח עשה ליצרוֹ הרע בעֵת שחבל בחבֵרוֹ,
הרי הוּא כִמתקֵן,
ונִמצא עוֹן מיתה,
וּלפיכך פטוּר מִן התשלוּמין.
9
החוֹבֵל בחבֵרוֹ ביוֹם הכִפוּרים,
אפִלוּ במֵזיד חיב בתשלוּמין,
אף על פי שעבר עבֵרה שהוּא חיב עליה מלקוּת.
והלֹא כל המחוּיב מלקוּת ותשלוּמין לוֹקה ואינוֹ משלֵם,
שאין אדם לוֹקה וּמשלֵם? כך הֵם הדברים בכֹל חוּץ מֵחוֹבֵל בחבֵרוֹ,
שהוּא משלֵם,
שהרי בפֵרוּש רִבתה תוֹרה חוֹבֵל בחבֵרוֹ לתשלוּמין,
שנאמר: "רק שִבתוֹ יתֵן ורפֹא ירפֵא" .
10
החוֹבֵל בעבד כנעני שלוֹ פטוּר.
החוֹבֵל בעבד עִברי שלוֹ חיב בכוּלן חוּץ מִן השבת.
החוֹבֵל בעבד כנעני של חבֵרוֹ רבוֹ של עבד נוֹטֵל חמִשה דברים; ואפִלוּ צִערוֹ בסם ונִתרפֵא בִמהֵרה הרי כל רפוּאתוֹ לרבוֹ.
11
כל עבד שיצא לחֵרוּת ועדין לֹא הִגיע גֵט שִחרוּר לידוֹ אין לוֹ קנס.
ואחֵרים שחבלוּ בוֹ אינוֹ יכוֹל להוֹציא מֵהן לעצמוֹ,
שעדין לֹא גמר שִחרוּרוֹ,
ולֹא האדוֹן יכוֹל להוֹציא מֵהן,
שהרי לֹא נִשאר לוֹ בוֹ קִנין.
:לפיכך המפיל שֵן עבדוֹ ואחר כך סִמֵא עינוֹ יוֹצֵא בשִנוֹ,
ואינוֹ נוֹתֵן לוֹ דמי עינוֹ.
ואִם תפש אין מוֹציאין מידוֹ.
12
מי שחציוֹ עבד וחציוֹ בן חֹרין,
שבישוֹ אדם אוֹ צִערוֹ אוֹ שנגחוֹ שוֹר וכיוֹצֵא באֵלוּ חיב:
אִם אֵרעוֹ זה ביוֹם של רבוֹ לרבוֹ; ביוֹם של עצמוֹ לעצמוֹ.
13
החוֹבֵל בעבד עִברי של חבֵרוֹ חיב בחמִשה דברים,
וילקח בהן קרקע ורבוֹ אוֹכֵל פֵרוֹתיה,
ולִכשיֵצֵא העבד לחֵרוּת תֵצֵא השדה מִתחת ידי רבוֹ.
הִזיקוֹ הזֵק שאינוֹ מעכֵב מלאכה כלל,
כגוֹן שקטע רֹאש אזנוֹ אוֹ רֹאש חטמוֹ הכֹל לעבד,
ואין לרבוֹ בהן פֵרוֹת.
14
החוֹבֵל בבת קטנה של אחֵרים,
אִם נזק הפוֹחֵת אוֹתה מִכספה הוּא הרי הוּא של אב,
וכֵן שִבתה של אב,
שהרי מעשֵה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוּא.
אבל צער ורִפוּי וּבֹשת הרי הוּא שלה,
וכֵן נזק שאינוֹ פוֹחֵת אוֹתה מִכספה הרי הוּא שלה.
וכֵן החוֹבֵל בבִתוֹ משלֵם לה צער ורִפוּי וּבֹשת.
15
החוֹבֵל באֵשת איש השבת והרִפוּי לבעלה,
והצער שלה.
והבֹשת והנזק:
אִם בגלוּי הוּא,
כגוֹן שחבל בפניה וּבצוּארה אוֹ בידיה וּזרוֹעוֹתיה השליש שלה,
וּשני שלישים לבעל; ואִם בסֵתר הוּא הנזק השליש לבעל,
וּשני שלישים לאִשה.
של בעל נוֹתנין לוֹ מיד,
ושל אִשה ילקח בהם קרקע והבעל אוֹכֵל פֵרוֹת.
16
במה דברים אמוּרים? בשחבלוּ בה אחֵרים.
אבל הבעל שחבל באִשתוֹ חיב לשלֵם לה מיד כל הנזק והצער וכל הבֹשת,
והכֹל שלה,
ואין לבעל בהם פֵרוֹת,
ואִם רצת לִתֵן הדמים לאחֵר נוֹתנת,
וּבזה הוֹרוּ הגאוֹנים.
והבעל מרפֵא אוֹתה כדרך שמרפֵא כל חליה.
17
והמזיק אִשתוֹ בתשמיש המִטה חיב בִנזקיה.
18
האִשה שחבלה בבעלה:
אִם היה לה תוֹספת בִכתוּבתה מחיבין אוֹתה לִמכֹר התוֹספת לבעלה בטוֹבת הניה וגוֹבה מִמנה,
אִם רצה הבעל,
ואִם רצה לגרשה ולִגבוֹת מִן הכֹל גוֹבה; ואִם לֹא היה לה תוֹספת אינה יכוֹלה לִמכֹר לוֹ עִקר כתוּבתה,
שאסוּר לוֹ לאדם לִשהוֹת עִם אִשתוֹ שעה אחת בלֹא כתוּבה,
כדי שלֹא תִהיה קלה בעיניו להוֹציאה.
אלא אִם רצה הבעל כוֹתבין עליה שטר בִדמי חבלוֹ,
אוֹ מגרשה ונוֹטֵל מִכתוּבתה הראוּי לוֹ.
19
החוֹבֵל בבניו הגדוֹלים:
אִם אין סמוּכין על שוּלחנוֹ נוֹתֵן להם מיד; והקטנים ילקח להם קרקע בנִזקן והֵן אוֹכלין פֵרוֹתיו.
וכֵן הדין באחֵרים שחבלוּ בהם.
ואִם היוּ סמוּכין על שוּלחנוֹ וחבל בהן פטוּר,
בין שהיוּ גדוֹלים בין שהיוּ קטנים.
ואִם חבלוּ בהם אחֵרים בִגדוֹלים ינתֵן להם מיד,
וּבִקטנים ילקח בהן קרקע והֵן אוֹכלין פֵרוֹתיה עד שיגדילוּ.
20
חֵרֵש שוֹטה וקטן פגיעתן רעה:
החוֹבֵל בהן חיב,
והֵם שחבלוּ באחֵרים פטוּרין.
אף על פי שנִתפתח החֵרֵש ונִשתפה השוֹטה והִגדיל הקטן אינן חיבין לשלֵם,
שבשעה שחבלוּ אינן בני דעת.
21
העבד והאִשה פגיעתן רעה:
החוֹבֵל בהן חיב,
והֵן שחבלוּ באחֵרים פטוּרין,
אבל משלמין לאחר זמן אִם נִתגרשה האִשה אוֹ מֵת בעלה אוֹ נִשתחרֵר העבד,
שהרי בני דֵעה הֵן,
והרי הֵן כבעל חוֹב שאין לוֹ מה יִפרע,
שאִם העשיר חיב לשלֵם.
22
עבדוֹ של אדם כגוּפוֹ,
וּבהמתוֹ כממוֹנוֹ.
כיצד? הרי שהִניח גחלת על לֵב עבדוֹ של חבֵרוֹ וּמֵת,
אוֹ שדחפוֹ לים אוֹ לאֵש והוּא יכוֹל לעלוֹת מִשם ולֹא עלה וּמֵת פטוּר מִן התשלוּמין.
ואִם עשה כֵן לבהמת חבֵרוֹ חיב,
וּכאִלוּ הִניח הגחלת על בִגדוֹ ונִשרף,
שהוּא חיב לשלֵם.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.