1
כיצד משערין הבֹשת? הכֹל לפי המביֵש והמִתביֵש; אינוֹ דוֹמה מִתביֵש מִן הקטן למִתביֵש מֵאדם גדוֹל וּמכוּבד,
שזה שבישוֹ זה הקל,
בשתוֹ מרוּבה.
2
המביֵש את הערֹם אוֹ את מי שהוּא במרחץ פטוּר.
נשבה הרוּח והפכה שוּליו על פניו והרי הוּא ערֹם,
והוֹסיף זה בהפשטתוֹ חיב בבֹשת,
ואינוֹ דוֹמה מביֵש את זה שנעשה ערֹם למביֵש את שאינוֹ ערֹם.
וכֵן אִם הִגביה בגדיו לירֵד לנהר אוֹ שעלה מִן הנהר,
וּבישוֹ חיב,
ואינוֹ דוֹמה מביֵש זה למביֵש את המכוּסה בִבגדיו.
3
המביֵש את הישֵן חיב בבֹשת.
ואִם מֵת מִתוֹך שנתוֹ ולֹא הֵקיץ ולֹא הִרגיש בזה שבישוֹ אין גוֹבין בֹשת זוֹ מִן המביֵש; ואִם תפשוּ היוֹרשין אין מוֹציאין מידן.
4
המביֵש את השוֹטה פטוּר,
והמביֵש את החֵרֵש חיב.
המביֵש את הגֵר אוֹ את העבד חיב.
המביֵש את הקטן:
אִם כשמכלימין אוֹתוֹ נִכלם חיב; ואִם אינוֹ נִכלם פטוּר.
וּמִכל מקוֹם אינוֹ דוֹמה המביֵש את הקטן למביֵש את הגדוֹל,
ולֹא המביֵש את העבד למביֵש בן חֹרין,
ולֹא מביֵש חֵרֵש למביֵש פִקֵח.
5
המביֵש את חבֵרוֹ בִדברים,
אוֹ שרקק על בגדיו פטוּר מִן התשלוּמין.
ויֵש לבית דין לִגדֹר בדבר בכל מקוֹם וּבכל זמן כמוֹ שיִראוּ.
ואִם ביֵש תלמיד חכמים חיב לשלֵם לוֹ בֹשת שלֵמה,
אף על פי שלֹא בישוֹ אלא בִדברים.
:כבר נִפסק הדין שכל המביֵש תלמיד חכמים אפִלוּ בִדברים קוֹנסין אוֹתוֹ וגוֹבין מִמנוּ מִשקל חמִשה וּשלֹשים דינר מִן הזהב,
שהוּא מִשקל תִשעה סלעים פחוֹת רביע.
וקבלה היא בידינוּ שגוֹבין קנס זה בכל מקוֹם,
בין בארץ בין בחוּצה לארץ.
6
מעשים היוּ אצלֵנוּ תמיד בכך בִספרד.
ויֵש תלמידי חכמים שהיוּ מוֹחלין על זה,
וכך נאה להם,
ויֵש שתוֹבֵע ועוֹשין פשרה ביניהן.
אבל הדינים היוּ אוֹמרין למביֵש:
חיב אתה לִתֵן לוֹ ליטרא זהב.
7
אף על פי שהמביֵש שאר העם בִדברים פטוּר מִן התשלוּמין,
עוֹן גדוֹל הוּא,
ואינוֹ מחרֵף וּמגדֵף לעם וּמבישן אלא רשע שוֹטה.
ואמרוּ חכמים הרִאשוֹנים שכל המלבין פני אדם כשֵר מיִשראֵל ברבים,
אין לוֹ חֵלק לעוֹלם הבא.
8
יֵש הכאוֹת רבוֹת שיֵש בהן בִזוּי וצער מעט ואין בהן נזק,
וּכבר פסקוּ להם חכמים דמים קצוּבין,
וכל המכה חבֵרוֹ הכאה מֵהן משלֵם אוֹתוֹ הממוֹן הקצוּב,
וכוּלן קנסוֹת הֵן.
ואוֹתוֹ הממוֹן הקצוּב הוּא דמי הצער והבֹשת והרִפוּי והשבת,
בין צרך לִרפוּאה ושבת בין לֹא צרך כזה הוּא משלֵם.
9
וכמה הוּא משלֵם? הבוֹעֵט בחבֵרוֹ ברגלוֹ משלֵם חמִשה סלעים.
הִכהוּ בארכוּבתוֹ משלֵם שלֹשה סלעים.
קִבֵץ אצבעוֹתיו כמוֹ אוֹגֵד אגוּדה והִכהוּ בידוֹ כשהיא אגוּדה משלֵם שלֹש עשרֵה סלעים.
:תקע את חבֵרוֹ בכפוֹ משלֵם סלע.
סטרוֹ על פניו משלֵם חמִשים סלע.
סטרוֹ באחר ידוֹ משלֵם מֵאה סלע.
וכֵן אִם צרם באזנוֹ,
אוֹ תלש בִשערוֹ,
אוֹ שרקק והִגיע הרֹק בִבשרוֹ,
אוֹ שהעביר טליתוֹ מֵעליו,
אוֹ שפרע רֹאש האִשה משלֵם מֵאה סלע.
:וכזה הוּא משלֵם על כל מעשה וּמעשה.
כיצד? כגוֹן שבעט בחבֵרוֹ ארבע בעיטוֹת,
אפִלוּ זוֹ אחר זוֹ משלֵם עשרים סלע; סטרוֹ על פניו שתי סטירוֹת משלֵם מֵאה סלע; וכֵן בִשארן.
10
כל אֵלוּ הסלעים הֵן מִכסף ארץ ישראֵל באוֹתוֹ הזמן,
שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וּשלֹשה דינרין וּמחצה נחֹשת.
לפיכך מי שנִתחיֵב בהכאוֹת אֵלוּ לשלֵם מֵאה סלע הרי זה משלֵם שנים עשר סלע וּמחצה כסף נקי.
11
במה דברים אמוּרים? בִמכוּבד.
אבל אדם שהוּא מבוּזה ואינוֹ מקפיד בכל אֵלוּ הדברים וכיוֹצֵא בהן אינוֹ נוֹטֵל אלא לפי מה שראוּי לוֹ,
וּכמוֹ שיִראוּ הדינין שהוּא ראוּי לִטֹל.
לפי שיֵש בני אדם כעוּרין שאינן מקפידין על בשתן,
וכל היוֹם מבזין עצמן בכל מיני בִזוּי דרך שחוֹק וקלוּת רֹאש,
אוֹ כדי לִטֹל פרוּטה אחת מִן הלֵצים המשחקין עִמהן.