1
החוֹבֵל בחבֵרוֹ חֵבל שהוּא ראוּי לשלֵם החמִשה דברים כוּלן משלֵם חמִשה.
הִזיקוֹ נזק שאין בוֹ אלא ארבעה משלֵם ארבעה; שלֹשה משלֵם שלֹשה; שנים משלֵם שנים; אחד משלֵם אחד.
2
כיצד? קטע את ידוֹ אוֹ רגלוֹ אוֹ אצבע מֵהן,
אוֹ שסִמֵא את עינוֹ משלֵם חמִשה:
נזק, וצער,
ורִפוּי, ושבת,
וּבֹשת. הִכהוּ על ידוֹ וצבתה וסוֹפה לחזֹר,
על עינוֹ וּמרדה וסוֹפה לִחיוֹת משלֵם ארבעה:
צער, ורִפוּי,
ושבת, וּבֹשת.
:הִכהוּ על רֹאשוֹ וצבה משלֵם שלֹשה:
צער, ורִפוּי,
וּבֹשת. הִכהוּ במקוֹם שאינוֹ נִראה,
כגוֹן שהִכהוּ על בִרכיו אוֹ בגבוֹ משלֵם שנים:
צער ורִפוּי.
:הִכהוּ במִטפחת שבידוֹ אוֹ בִשטר וכיוֹצֵא באֵלוּ נוֹתֵן אחת,
והיא הבֹשת בִלבד.
3
כואוֹ בשפוּד אוֹ במסמֵר על צִפרניו במקוֹם שאינוֹ עוֹשה חבוּרה ולֹא מעכֵב מלאכה משלֵם את הצער בִלבד.
הִשקהוּ סם אוֹ סכוֹ סם ושִנה מראֵה עוֹרוֹ משלֵם לוֹ רִפוּי בִלבד עד שיחזֹר מראֵהוּ כמוֹת שהיה.
אסרוֹ בחדר נוֹתֵן לוֹ דמי שבת בִלבד.
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
4
המגלֵח שער רֹאש חבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ דמי בשתוֹ בִלבד,
מִפני שסוֹפוֹ לחזֹר.
גִלחוֹ בסם אוֹ שכוהוּ עד שאין סוֹף השֵער לחזֹר חיב בחמִשה דברים:
בנזק, וצער,
ורִפוּי, ושבת,
וּבֹשת. שהרי רֹאשוֹ יתחמֵם מִן הכויה אוֹ מִן הסם,
ונִמצא חש ברֹאשוֹ; וּמשלֵם לוֹ שבת שהרי הוּא ראוּי לרקֵד וּלנדנֵד דלת רֹאשוֹ בִשעת רִקוּדוֹ ונִמצא בטֵל מִמלאכה זוֹ; וּבֹשת,
שאין לך בוּשה גדוֹלה מִזוֹ.
5
הִנֵה למדת שכל המחסֵר חבֵרוֹ אֵבר שאינוֹ חוֹזֵר חיב בכל החמִשה דברים.
אפִלוּ הִפיל שִנוֹ חיב בכֹל,
שאי אפשר שלֹא יחלה פיו שעה אחת; אף על פי שהשֵן אין לה רפוּאה,
בשר השִנים צריך רפוּאה.
6
אפִלוּ חִסרוֹ כשערה מֵעוֹר בשרוֹ חיב בחמִשה דברים,
שהעוֹר אינוֹ חוֹזֵר אלא צלקת.
לפיכך החוֹבֵל בחבֵרוֹ וקרע העוֹר והוֹציא מִמנוּ דם חיב בחמִשה דברים.
7
המבעית את חבֵרוֹ,
אף על פי שחלה מִן הפחד הרי זה פטוּר מִדיני אדם וחיב בדיני שמים.
והוּא שלֹא נגע בוֹ,
אלא כגוֹן שצעק מֵאחוֹריו אוֹ נִתראה לוֹ באפֵלה,
וכיוֹצֵא בזה.
וכֵן אִם צעק באזנוֹ וחֵרשוֹ פטוּר מִדיני אדם וחיב בדיני שמים.
אחזוֹ ותקע באזנוֹ וחֵרשוֹ,
אוֹ שנגע בוֹ וּדחפוֹ בעֵת שהִבעיתוֹ,
אוֹ שאחז בבִגדוֹ,
וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ חיב בתשלוּמין.
8
יֵראה לי שהנחבל שאמר:
נִתחרשתי אוֹ נִסתמת עיני,
והרי אין אני רוֹאה אוֹ אין אני שוֹמֵע אינוֹ נאמן,
שהרי אין אנוּ מכירין הדבר,
שמא יערים,
ואינוֹ נוֹטֵל הנזק עד שיִבדֵק זמן מרוּבה ויהיה מוּחזק שאבד מאוֹר עינוֹ אוֹ נִתחרֵש,
ואחר כך ישלֵם זה.
9
כמה הוּא הצער? הכֹל לפי הנִזק:
יֵש אדם שהוּא רך וענֹג ביוֹתֵר וּבעל ממוֹן,
ואִלוּ נתנוּ לוֹ ממוֹן הרבֵה לֹא היה מִצטעֵר מעט,
ויֵש אדם שהוּא עמֵל וחזק ועני,
וּמִפני זוּז אחד מִצטעֵר צער הרבֵה,
ועל פי הדברים האֵלה אוֹמדין וּפוֹסקין הצער.
10
כיצד משערין הצער במקוֹם שחִסרוֹ אֵבר? הרי שקטע אצבעוֹ אוֹמדין ואוֹמרין:
כמה אדם כזה רוֹצה לִתֵן בין לִקטֹע לוֹ אֵבר זה בסיף אוֹ לִקטֹע אוֹתוֹ בסם אִם גזר המלך עליו לִקטֹע ידוֹ אוֹ רגלוֹ,
ואוֹמדין כמה יֵש בין זה לזה,
וּמשלֵם המזיק.
11
כיצד משערין השבת? אִם לֹא חִסרוֹ אֵבר,
אלא חלה ונפל למִשכב אוֹ שצבתה ידוֹ וסוֹפה לחזֹר נוֹתֵן לוֹ דמי שִבתוֹ של כל יוֹם ויוֹם כפוֹעֵל בטֵל של אוֹתה מלאכה שבטל מִמנה.
ואִם חִסרוֹ אֵבר אוֹ קטע ידוֹ נוֹתֵן דמי ידוֹ שהוּא הנזק; ושבת רוֹאין אוֹתוֹ כאִלוּ הוּא שוֹמֵר קִשוּאים,
ורוֹאין כמה הוּא שכר שוֹמֵר קִשוּאין בכל יוֹם,
ועוֹשין חשבוֹן כל ימי חליוֹ של זה,
ונוֹתֵן לוֹ.
:וכֵן אִם קטע רגלוֹ רוֹאין אוֹתוֹ כאִלוּ הוּא שוֹמֵר על הפתח.
סִמֵא את עינוֹ רוֹאין אוֹתוֹ כאִלוּ הוּא מטחינוֹ ברֵחים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
12
הִכה את חבֵרוֹ על אזנוֹ,
אוֹ אחזוֹ ותקע באזנוֹ וחֵרשוֹ נוֹתֵן לוֹ דמי כוּלוֹ,
שהרי אינוֹ ראוּי לִמלאכה כלל.
13
סִמה את עינוֹ ולֹא אמדוּהוּ,
וקטע את ידוֹ ולֹא אמדוּהוּ,
וקטע את רגלוֹ ולֹא אמדוּהוּ,
ואחר כך חֵרשוֹ,
הוֹאיל ולֹא אמדוּהוּ בכל נזק ונזק נוֹתֵן לוֹ דמי כוּלוֹ.
:אמדוּהוּ לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוּהוּ לכוּלוֹ אין גוֹבין מִמנוּ אלא דמי כוּלוֹ בִלבד,
ואִם תפש הנִזק נזק כל אֵבר ואֵבר וּדמי כוּלוֹ אין מוֹציאין מידוֹ.
14
כיצד משערין הרִפוּי? אוֹמדין בכמה ימים יחיה זה מֵחֹלי זה,
וכמה הוּא צריך,
ונוֹתֵן לוֹ מיד,
ואין מחיבין אוֹתוֹ לִתֵן דבר יוֹם ביוֹמוֹ.
ודבר זה תקנה הוּא למזיק.
15
וכֵן השבת אוֹמדין אוֹתה,
ונוֹתֵן הכֹל מיד.
אִם היה מִתגלגֵל בחליוֹ והוֹלֵך וארך בוֹ החֹלי יתֵר על מה שאמדוּהוּ אינוֹ מוֹסיף לוֹ כלוּם.
וכֵן אִם הִבריא מיד אין פוֹחתין לוֹ מִמה שאמדוּהוּ.
16
במה דברים אמוּרים? בשרצה המזיק,
שזוֹ תקנה היא לוֹ.
אבל אִם אמר המזיק:
אין רצוֹני בתקנה זוֹ,
אלא ארפאֵהוּ דבר יוֹם ביוֹמוֹ שוֹמעין לוֹ.
17
אמר לוֹ הנִזק:
פסֹק עִמי ותֵן על ידי ואני ארפֵא עצמי אין שוֹמעין לוֹ,
שהרי אוֹמֵר לוֹ:
שמא לֹא תרפֵא עצמך,
ואחזיק אני עצמי במזיקין,
אלא נוֹתֵן לוֹ דבר יוֹם ביוֹמוֹ,
אוֹ פוֹסֵק על הכֹל ונוֹתֵן דמי הרִפוּי על ידי בית דין.
18
אמר לוֹ המזיק:
אני ארפֵא אוֹתך,
אוֹ: יֵש לי רוֹפֵא שמרפֵא בחִנם אין שוֹמעין לוֹ,
אלא מֵביא רוֹפֵא אוּמן,
וּמרפאֵהוּ בשכר.
19
הרי שלֹא פסק עִמוֹ,
אלא היה מרפֵא יוֹם יוֹם,
ועלוּ בוֹ צמחים מֵחמת המכה,
אוֹ נִסתרה המכה אחר שחית חיב לרפֹאתוֹ ולִתֵן לוֹ דמי שִבתוֹ.
עלוּ צמחין שלֹא מֵחמת המכה חיב לרפֹאתוֹ,
ואינוֹ נוֹתֵן לוֹ דמי שִבתוֹ.
עבר על דִברי רוֹפֵא והִכביד החֹלי אינוֹ חיב לרפֹאתוֹ.
20
כשפוֹסקין בית דין על המזיק וּמחיבין אוֹתוֹ לשלֵם,
גוֹבין מִמנוּ הכֹל מיד ואין קוֹבעין לוֹ זמן כלל.
ואִם בבֹשת בִלבד נִתחיֵב קוֹבעין לוֹ זמן לשלֵם,
שהרי לֹא חִסרוֹ ממוֹן.