1
מעוֹת של יתוֹמים שהִניח להם אביהן אינן צריכין אפִטרוֹפוֹס.
אלא כיצד עוֹשין בהן? בוֹדקין על מי שיֵש לוֹ נכסים שיֵש להם אחריוּת,
ויהיוּ עִדית,
ויהיה איש נאמן ושוֹמֵע דיני תוֹרה,
וּמֵעוֹלם לֹא קִבֵל עליו נִדוּי,
ונוֹתנין לוֹ המעוֹת בבית דין קרוֹב לשכר ורחוֹק להפסֵד,
ונִמצאוּ היתוֹמין נהנין מִשכר המעוֹת.
:וכֵן אִם אין לוֹ קרקע,
ונתן להן משכוֹן זהב משוּבר שאין בוֹ סימן נוֹטלין בית דין המשכוֹן,
ונוֹתנין לוֹ המעוֹת קרוֹב לשכר ורחוֹק להפסֵד.
ולמה לֹא יקחוּ משכוֹן כֵלים של זהב אוֹ חלי של זהב? שמא של אחֵרים הוּא,
ויתנוּ סימן ויטלוּהוּ אחר מוֹתוֹ,
אִם ידע הדין שאין זה אמוּד.
:וכמה יפסקוּ בשכר? כפי מה שיִראוּ הדינין:
אוֹ שליש השכר,
אוֹ חציוֹ.
אפִלוּ רביע השכר ליתוֹמים אִם ראוּ שזוֹ תקנה להם,
עוֹשין.:לֹא מצאוּ אדם שיִתנוּ לוֹ המעוֹת רחוֹק להפסֵד וקרוֹב לשכר הרי אֵלוּ מוֹציאין מֵהן מזוֹנוֹת מעט מעט,
עד שיִקנוּ להן במעוֹת קרקע,
וימסרוּ אוֹתה ביד האפִטרוֹפוֹס שיעמידוּ להן.
2
כל המִטלטלין של יתוֹמים שמין אוֹתן וּמוֹכרין אוֹתן מיד בבית דין.
ואִם היה השוּק קרוֹב למדינה מוֹליכין אוֹתן לשוּק וּמוֹכרין אוֹתן,
ויצטרפוּ דמיהן עִם המעוֹת של יתוֹמים.
3
מי שהיה בידוֹ שֵכר של יתוֹמים,
אִם יניחוֹ כאן עד שיִמכֵר,
שמא יחמיץ,
ואִם יוֹליכוֹ לשוּק,
שמא יארעוֹ אֹנס בדרך הרי זה עוֹשה בוֹ כדרך שהוּא עוֹשה בשלוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
4
כשמעמידין בית דין האפִטרוֹפין,
מוֹסרין לוֹ כל נִכסי הקטן,
הקרקעוֹת והמִטלטלין שלֹא נִמכרוּ,
והוּא מוֹציא וּמכניס וּבוֹנה וסוֹתֵר ושוֹכֵר ונוֹטֵע וזוֹרֵע ועוֹשה כפי מה שיִראה שזה טוֹב ליתוֹמין,
וּמאכילן וּמשקן ונוֹתֵן להן כל הוֹצאתן כפי הממוֹן וּכפי הראוּי להן,
ולֹא ירויח להן יתֵר מִדאי ולֹא יצמצֵם עליהן יתֵר מִדאי.
5
כשיִגדלוּ היתוֹמים,
נוֹתֵן להן ממוֹן מוֹרישן,
ואינוֹ צריך לעשוֹת חשבוֹנוֹת מה הִכניס וּמה הוֹציא,
אלא אוֹמֵר להם:
'זה הוּא הנִשאר',
ונִשבע בִנטילת חֵפץ שלֹא גזלם כלוּם.
:במה דברים אמוּרים? בשמִנוּהוּ בית דין.
אבל אפִטרוֹפוֹס שמִנהוּ אבי יתוֹמים,
וכֵן שאר המוֹרישין אינוֹ נִשבע על טענת הספֵק.
:יֵש לאפִטרוֹפוֹס לִלבֹש וּלהִתכסוֹת מִנִכסי יתוֹמים,
כדי שיִהיה מכוּבד ויהיוּ דבריו נִשמעין.
והוּא שיִהיה ליתוֹמים הנאה בנִכסיהן בִהיוֹת דבריו נִשמעין.
6
יֵש לאפִטרוֹפין לִמכֹר בהֵמה עבדים וּשפחוֹת,
שדוֹת וּכרמים,
להאכיל ליתוֹמין,
אבל אין מוֹכרין וּמניחין המעוֹת,
ואין מוֹכרין שדוֹת לִקח עבדים ולֹא עבדים לִקח שדוֹת,
שמא לֹא יצליחוּ.
אבל מוֹכרין שדה לִקח שורים לעבוֹדוֹת שדוֹת אחֵרוֹת,
שהשורים הֵם עִקר כל נִכסי שדוֹת.
7
אין האפִטרוֹפין רשאין לִמכֹר ברחוֹק ולִגאֹל בקרוֹב,
לִמכֹר ברע ולִגאֹל ביפה,
שמא לֹא יצליח זה שקנוּ.
ואינן רשאין לדוּן ולחוּב על מנת לִזכוֹת ליתוֹמים,
שמא לֹא יזכוּ,
ונִמצא החוֹב קים.
8
אין האפִטרוֹפין רשאין להוֹציא עבדים לחֵרוּת,
ואפִלוּ לִקח מִן העבד דמיו שיֵצֵא לחֵרוּת.
אבל מוֹכרין לאחֵרים ולוֹקחין מֵהן הדמים על מנת שיוֹציאוּהוּ לחֵרוּת,
ואוֹתן האחֵרים הֵם שמשחררין.
9
האפִטרוֹפין תוֹרמין וּמעשרין נִכסי יתוֹמים כדי להאכילן,
שאין מאכילין את היתוֹמים דבר האסוּר.
אבל לֹא יעשרוּ ויתרֹמוּ כדי שיניחוּ הפֵרוֹת מתוּקנין,
אלא ימכרוּ אוֹתן טבל,
והרוֹצה לתקֵן יתקֵן.
10
האפִטרוֹפין עוֹשין לקטנים סוּכה ולוּלב וציצית ושוֹפר וסֵפר תוֹרה,
תפִלין וּמזוּזה וּמגִלה.
כללוֹ של דבר:
כל מִצות עשֵה שיֵש לה קִצבה,
בין שהיא מִדִברי תוֹרה בין מִדִברי סוֹפרים עוֹשין להן,
אף על פי שאינן חיבין במִצוה מִכל המִצווֹת,
אלא כדי לחנכן.
אבל אין פוֹסקין עליהן צדקה,
ואפִלוּ לפִדיוֹן שבוּיין,
מִפני שמִצווֹת אֵלוּ אין להן קִצבה.
11
וּמי שנִשתטה אוֹ נִתחרֵש בית דין פוֹסקין עליו צדקה,
אִם היה ראוּי.
12
אף על פי שאין האפִטרוֹפוֹס צריך לעשוֹת חשבוֹן,
כמוֹ שבֵארנוּ,
צריך לחשֵב בינוֹ לבין עצמוֹ וּלדקדֵק וּלהִזהֵר הרבֵה מֵאביהן של אֵלוּ היתוֹמין,
שהוּא רוֹכֵב ערבוֹת,
שנאמר: "סֹלוּ לרֹכֵב בערבוֹת ביה שמוֹ וכו' אבי יתוֹמים" וכו' .
:בריך רחמנא דסיען:
נִגמר סֵפר שלוֹשה עשר בעזרת שדי.
וּמִנין פרקים של סֵפר זה שִבעים וחמִשה:
הִלכוֹת שכירוּת שלֹשה עשר פרקים.
הִלכוֹת שאֵלה שמוֹנה פרקים.
הִלכוֹת הלואה שִבעה ועשרים פרקים.
הִלכוֹת טוֹעֵן ונִטען שִשה עשר פרקים.
הִלכוֹת נחלוֹת אחד עשר פרקים.