1
בית המנוּגע אב מֵאבוֹת הטוּמאוֹת,
כל הנוֹגֵע בוֹ יטמא.
וכֵן אבנים שחוֹלצין מִמנוּ אחר הסגֵר אוֹ אבנים ועֵצים ועפר של בית כשנוֹתצין אוֹתוֹ כוּלן אבוֹת טוּמאוֹת,
וכל כזית מֵהן מטמֵא אדם וכֵלים במגע וּבמשא וּבביאה.
:כיצד? אִם נִכנס מֵהן כזית לבית טהוֹר נִטמא כל אשר בבית מֵאדם וכֵלים,
שכוּלן מטמאין בביאה כאדם מצֹרע,
וכוּלם אסוּרין בהניה.
ואִם שרפן ועשה מֵהן סיד הרי זה אסוּר בהניה,
שנאמר: "צרעת ממארת" תֵן בוֹ מאֵרה ואל תֵהנה בוֹ.
וכוּלם משלחין אוֹתן חוּץ לעיר,
אף על פי שאינה מוּקפת חוֹמה.
2
בית מוּסגר אינוֹ מטמֵא אלא מִתוֹכוֹ,
שנאמר: "והבא אל הבית כל ימי הִסגיר אֹתוֹ יטמא עד הערב" .
אבל המוּחלט מטמֵא מִתוֹכוֹ וּמֵאחוֹריו,
שהנוֹגֵע בוֹ מֵאחוֹריו טמֵא,
שנאמר: "צרעת ממארת.
.. בבית טמֵא הוּא" .
וכי טהוֹר היה? אלא הוֹסיף לוֹ טוּמאה על טוּמאתוֹ,
שיִהיה כוּלוֹ טמֵא ויטמֵא מֵאחוֹריו.
וכֵן אבנים שיֵש בהן הנגע במוּסגר מטמאין מֵאחוֹריהן.
3
אחד המוּסגר והמוּחלט לטמֵא בביאה.
כיצד? בית שהיה מֵסֵך על גבי בית מנוּגע,
בין מוּחלט בין מוּסגר,
אוֹ אילן שהוּא מֵסֵך עליו העוֹמֵד תחת האילן אוֹ הנִכנס לבית החיצוֹן,
טמֵא, שהרי הוּא והבית הטמֵא תחת אֹהל אחד.
:וכֵן אבן מנוּגעת הנִכנסת לאֹהל והוּנחה שם נִטמא כל אשר באֹהל.
היתה מוּנחת תחת האילן,
והטהוֹר עוֹבֵר נִטמא.
היה הטהוֹר עוֹמֵד תחת האילן,
ועבר אדם באבן מנוּגעת לֹא טִמאהוּ,
ואִם הִניחה שם טִמאהוּ,
שמוֹשב המנוּגע כמוֹהוּ,
בין אדם בין כֵלים,
בין אבנים ועֵציו ועפרוֹ.
4
המאהיל בידוֹ על אבן מנוּגעת,
אוֹ שהאהילה עליו טהוֹר עד שיִגע.
5
טהוֹר שנִכנס לבית מנוּגע דרך אחוֹריו,
אפִלוּ נִכנס כוּלוֹ חוּץ מֵחטמוֹ טהוֹר,
שנאמר: "והבא אל הבית" דרך ביאה טִמאה תוֹרה.
6
טהוֹר שהִכניס רֹאשוֹ ורוּבוֹ לבית טמֵא נִטמא.
וכֵן טלית טהוֹרה שהִכניס מִמנה שלֹש על שלֹש לבית טמֵא נִטמֵאת.
וכֵן כלי חרש שהִכניס אוירוֹ לבית טמֵא נִטמא.
אבל שאר כֵלים עד שיכניס רֹב הכלי,
וּמִשיִכנֵס רוּבוֹ נִטמא מיד.
:במה דברים אמוּרים? בכֵלים שנִכנסוּ חלוּצים.
אבל אדם מיִשראֵל שנִכנס לבית מנוּגע והוּא לבוּש בִבגדיו,
וסנדליו ברגליו וטבעוֹתיו בידיו הרי האדם טמֵא מיד,
וּבגדיו טהוֹרים עד שיִשהה שם כדי שיסֵב אדם ויֹאכל כשלֹש ביצים פת חִטין בלִפתן,
שנאמר: "והשֹכֵב בבית יכבֵס את בגדיו והאֹכֵל בבית יכבֵס את בגדיו" וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מִתטמאין עד שיֹאכל שם? אלא לִתֵן שִעוּר לשוֹכֵב כאוֹכֵל.
ואחד השוֹכֵב אוֹ היוֹשֵב אוֹ העוֹמֵד,
אִם שהה כדי לאכֹל שִעוּר אכילה האמוּר נִטמאוּ בגדיו.
7
מי שנִכנס לבית מנוּגע וכֵליו על כתֵפוֹ וסנדליו וטבעתוֹ בכפיו הוּא והֵם טמֵאים מיד,
שאינוֹ מציל מִלטמֵא מיד אלא כֵלים שהוּא לבוּש בהן.
וכֵן הגוֹי והבהֵמה שהיוּ מלוּבשין בכֵלים ונִכנסוּ לבית מנוּגע נִטמאוּ הכֵלים מיד.
אבל הגוֹי אינוֹ מקבֵל טוּמאה,
כבהֵמה.
8
מי שהיה עוֹמֵד בבית מנוּגע,
וּפשט ידיו חוּץ לבית וטבעוֹתיו בידיו,
אִם שהה כדי אכילת השִעוּר נִטמאוּ הטבעוֹת,
אף על פי שהֵן בחוּץ.
וכֵן העוֹמֵד בחוּץ וּפשט ידיו לבית מנוּגע נִטמאוּ ידיו בִלבד מיד.
ואִם שהוּ ידיו בִפנים כדי אכילת השִעוּר נִטמאוּ טבעוֹתיו,
ואִם לֹא שהוּ טהוֹרוֹת.
9
כל המציל בצמיד פתיל באֹהל המֵת מציל מכוּסה בבית מנוּגע.
וכל המציל מכוּסה באֹהל המֵת אפִלוּ היה מגוּלה בבית המנוּגע,
הרי זה טהוֹר.
:כיצד? כלי חרש אוֹ כלי אבנים וּכלי אדמה וכיוֹצֵא בהן שהיוּ אכלים וּמשקין וכֵלים בתוֹכן והיוּ מכוּסין בבית המנוּגע,
ואף על פי שאינן מוּקפין צמיד פתיל הֵן וכל מה שבתוֹכן טהוֹר.
הבוֹר והחדוּת שבבית המנוּגע,
אף על פי שהֵן מגוּלים כֵלים שבתוֹכן טהוֹרים.
10
הצרעת הוּא שֵם האמוּר בשוּתפוּת,
כוֹלֵל עִנינים הרבֵה שאין דוֹמין זה לזה,
שהרי לֹבן עוֹר האדם קרוּי צרעת,
וּנפילת מִקצת שער הרֹאש אוֹ הזקן נִקרא צרעת,
ושִנוּי עין הבגדים אוֹ הבתים קרוּי צרעת.
וזה השִנוּי האמוּר בבגדים וּבבתים שקראה אוֹתוֹ תוֹרה צרעת בשוּתפוּת השֵם אינוֹ מִמִנהגוֹ של עוֹלם,
אלא אוֹת ופלא היה בישראֵל,
כדי להזהירם מִלשוֹן הרע.
:שהמספֵר בלשוֹן הרע מִשתנוֹת קירוֹת ביתוֹ.
אִם חזר בוֹ יטהר הבית,
ואִם עמד ברִשעוֹ עד שהוּתץ הבית מִשתנין כלי העוֹר שבביתוֹ שהוּא יוֹשֵב ושוֹכֵב עליהן.
אִם חזר בוֹ יטהרוּ,
ואִם עמד ברִשעוֹ עד שיִשרפוּ מִשתנין הבגדים שעליו.
אִם חזר בוֹ יטהרוּ,
ואִם עמד ברִשעוֹ עד שיִשרפוּ מִשתנה עוֹרוֹ ויצטרֵע,
ויהיה מוּבדל וּמפוּרסם לבדוֹ,
עד שלֹא יתעסֵק בשיחת רשעים שהיא הלֵצוּת ולשוֹן הרע.
:ועל עִנין זה הוּא מזהיר בתוֹרה ואוֹמֵר:
"הִשמר בנגע הצרעת וכו' זכוֹר אֵת אשר עשה יי אלֹהיך למִרים בדרך" וכו' .
הרי הוּא אוֹמֵר:
הִתבוֹננוּ מה אֵרע למִרים הנביאה שדִברה באחיה,
שהיא גדוֹלה מִמנוּ בשנים,
וגִדלה אוֹתוֹ על בִרכיה,
וסִכנה בעצמה להצילוֹ מִן הים,
והיא לֹא דִברה בִגנוּתוֹ,
אלא טעת שהִשות אוֹתוֹ לִשאר נביאים,
והוּא לֹא היה מקפיד על כל אֵלוּ הדברים,
שנאמר: "והאיש מֹשה ענו מאֹד" ,
ואף על פי כֵן מיד נענשה בצרעת.
:קל וחֹמר לִבני האדם הרשעים הטִפשים שמרבין לדבֵר גדוֹלוֹת ונִפלאוֹת.
לפיכך ראוּי למי שרצה לכוֵּן ארחיו,
להִתרחֵק מישיבתן וּמִלדבֵר עִמהם,
כדי שלֹא יתפֵס אדם ברשת רשעים וסִכלוּתם.
:וזה הוּא דרך ישיבת הלֵצים הרשעים:
בתחִלה מרבין בדִברי הבאי,
כעִנין שנאמר:
"וקוֹל כסיל ברֹב דברים" .
וּמִתוֹך כך באין לספֵר בִגנוּת הצדיקים,
כעִנין שנאמר:
"תֵאלמנה שִפתי שקר הדֹברוֹת על צדיק עתק" .
וּמִתוֹך כך יהיה להם הרגֵל לדבֵר בנביאים ולִתֵן דֹפי בדִבריהם,
כעִנין שנאמר:
"ויִהיוּ מלעִבים במלאכי האלֹהים וּבוֹזים דבריו וּמִתעתעים בִנבִאיו" .
וּמִתוֹך כך באין לדבֵר בֵאלֹהים וכוֹפרין בעִקר,
כעִנין שנאמר:
"ויחפאוּ בני ישראֵל דברים אשר לֹא כֵן על יי אלֹהיהם" .
:והרי הוּא אוֹמֵר בהם:
"שתוּ בשמים פיהם וּלשוֹנם תִהלך בארץ" מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשוֹנם שהלכה תחִלה בארץ,
זוֹ היא שיחת הרשעים שגוֹרמת לה ישיבת קרנוֹת וישיבת כנֵסיוֹת של עמי הארץ וישיבת בתי מִשתאוֹת עִם שוֹתי שֵכר.
:אבל שיחת כשֵרי ישראֵל וצדיקיהם אינה אלא בדִברי תוֹרה ודִברי חכמה.
לפיכך הקדוֹש ברוּך הוּא עוֹזֵר על ידם וּמזכה אוֹתם בה,
שנאמר: "אז נִדברוּ יראי יי איש אל רֵעֵהוּ ויקשֵב יי" וכו' .
:בריך רחמנא דסיען