הִלכוֹת טוּמאת מֵת:
מִצות עשֵה אחת,
והיא דין טוּמאת מֵת.
:וּבֵאוּר מִצוה זוֹ בִפרקים אֵלוּ.
1
המֵת מטמֵא במגע וּבמשא וּבאֹהל טוּמאת שִבעה.
טוּמאת מגע ואֹהל מפֹרשין בתוֹרה,
שנאמר: "הנֹגֵע במֵת לכל נפש אדם וטמֵא שִבעת ימים" ,
ונאמר: "כל הבא אל האֹהל וכל אשר באֹהל יטמא שִבעת ימים" .
2
טוּמאת משא מִפי השמוּעה:
וקל וחֹמר הדברים,
אִם נבֵלה שהיא טוּמאת ערב ואינה מטמאה באֹהל,
מטמאה במשא,
שנאמר: "והנֹשֵא את נִבלתם" ,
המֵת לֹא כל שכֵן? וּמה נבֵלה שמגעה טוּמאת ערב,
משאה טוּמאת ערב,
אף המֵת שמגעוֹ טוּמאת שִבעה משאוֹ טוּמאת שִבעה.
:אין טוּמאת משא במֵת מִדִברי סוֹפרים,
אלא דין תוֹרה.
ויֵראה לי שזה ששתק מִמנה הכתוּב כדרך ששתק מֵאִסוּר הבת לפי שאסר בפֵרוּש אפִלוּ בת הבת,
ושתק מֵאִסוּר אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפֵרוּש אפִלוּ בִשוּלוֹ; כך שתק מִטוּמאת משא במֵת,
לפי שטִמֵא בפֵרוּש אפִלוּ אהלוֹ.
3
טוּמאת מגע האמוּרה בכל מקוֹם,
בין במֵת בין בִשאר המטמאין,
הוּא שיִגע האדם בִבשרוֹ בטוּמאה,
בין בידוֹ בין ברגלוֹ אוֹ בִשאר גוּפוֹ,
אפִלוּ בִלשוֹנוֹ הרי זה נִטמא.
וכֵן יֵראה לי שאִם נגע בצִפרנוֹ אוֹ בשִנוֹ נִטמא; כיון שהֵן מחוּברין לגוּף,
הרי הֵן כגוּף.
:אבל אִם תחב אדם טוּמאה בכוּש,
והִכניסה לתוֹך גרוֹנוֹ של טהוֹר ולֹא נגעה בִלשוֹנוֹ,
אוֹ שהִכניסה לתוֹך מעי האִשה מִלמטה ולֹא נגעה בִבשרה לֹא נִטמא הבוֹלֵע מִשוּם נוֹגֵע,
שהרי לֹא נגע,
שנגיעת פנים אינה נגיעה.
4
קרוּם שעל המכה הרי הוּא כעוֹר הבשר לעִנין מגע טוּמאוֹת,
וּכשוּת של קטן אינה כעוֹר הבשר.
כיצד? מי שנגעה טוּמאה בִקרוּם מכתוֹ נִטמא כאִלוּ נגעה בעוֹרוֹ.
נגעה בשֵער הדק שעל בשר הקטן לֹא נִטמא.
:וכֵן אדם טמֵא שהיתה בוֹ מכה,
ונגע הטהוֹר בִקרוּם מכת הטמֵא נִטמא.
היה הקטן טמֵא ונגע הטהוֹר בִכשוּת שלוֹ לֹא נִטמא,
בין בטוּמאת מֵת בין בִשאר הטוּמאוֹת.
וכֵן לִכלוּכי צוֹאה וטיט וכיוֹצֵא בהן מִדברים שחוֹצצין על הגוּף אינם כעוֹר הבשר לֹא לטמֵא ולֹא להִתטמֵא.
5
כשֵם שהאדם מִתטמֵא בִנגיעתוֹ בטוּמאה,
כך הכֵלים כוּלן מִתטמאין בִנגיעת הטוּמאה בהן,
חוּץ מִכלי חרש שאינוֹ מִתטמֵא אלא מֵאוירוֹ בִלבד,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת כֵלים.
וזה כלל גדוֹל בטוּמאוֹת:
כל המטמֵא אדם במגע מטמֵא כֵלים; וכל שאינוֹ מטמֵא אדם במגע אינוֹ מטמֵא כֵלים.
6
טוּמאת משא האמוּרה בכל מקוֹם,
בין במֵת בין בִשאר המטמאין במשא,
הוּא שיִשא האדם את הטוּמאה אף על פי שלֹא נגע בה.
אפִלוּ היה בינוֹ לבינה אבן,
הוֹאיל וּנשאה נִטמא.
ואחד הנוֹשֵא על רֹאשוֹ אוֹ בידוֹ אוֹ על שאר גוּפוֹ,
ואחד הנוֹשֵא הוּא בעצמוֹ אוֹ שנשאה אחֵר והִניחה למעלה מִזה,
הוֹאיל ונִשֵאת עליו מִכל מקוֹם נִטמא.
ואפִלוּ היתה הטוּמאה תלוּיה בחוּט אוֹ בִשערה,
ותלה החוּט בידוֹ והִגביה הטוּמאה כל שהוּא הרי זה נוֹשֵא,
ונִטמא.
7
מֵסיט בִכלל נוֹשֵא הוּא,
וכל דבר שמטמֵא במשא מטמֵא בהסֵט.
כיצד? קוֹרה שהיא מוּנחת על הכֹתל,
ועל צִדה מֵת אוֹ נבֵלה וכיוֹצֵא בהן,
וּבא הטהוֹר לִקצֵה הקוֹרה השֵני והנידוֹ,
כיון שהֵניד את הטוּמאה שבקצה השֵני:
נִטמא מִשוּם נוֹשֵא.
ואין צריך לוֹמר אִם משך את הקצה השֵני כנגד הארץ עד שהִגביה הטוּמאה,
אוֹ שגרר הטוּמאה על הארץ:
שזה נוֹשֵא ודאי.
וזוֹ וכל כיוֹצֵא בה היא טוּמאת הסֵט האמוּרה בכל מקוֹם.
8
הנוֹשֵא בתוֹך בית הסתרים נִטמא,
שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה,
הנוֹשֵא שם נוֹשֵא הוּא,
אלא אִם כֵן נִבלעה הטוּמאה בתוֹך מֵעיו,
שמֵאחר שהִגיעה לתוֹך בִטנוֹ אינוֹ לֹא נוֹגֵע ולֹא נוֹשֵא,
ואִם טבל טהר,
ואף על פי שהטוּמאה בתוֹך מֵעיו.
9
אין מִתטמֵא במשא אלא האדם בִלבד,
לֹא הכֵלים.
כיצד? הרי שהיה מוּנח על ידוֹ עשרה כֵלים זה על גבי זה,
והנבֵלה וכיוֹצֵא בה בכלי העליוֹן האדם טמֵא מִשוּם נוֹשֵא נבֵלה,
והכֵלים שעל ידוֹ כוּלן טהוֹרים,
חוּץ מִכלי העליוֹן שנגעה בוֹ הטוּמאה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
10
טוּמאת אֹהל אינה בִשאר טוּמאוֹת אלא במֵת בִלבד.
בין שהאהיל האדם אוֹ הכלי,
אפִלוּ מחט שהאהילה על המֵת,
אוֹ שהאהיל המֵת על האדם אוֹ על הכלי,
אוֹ שהיה המֵת עִם האדם אוֹ עִם הכֵלים תחת אֹהל אחד הרי אֵלוּ טמֵאים.
11
וטוּמאת אֹהל האמוּרה בכל מקוֹם הוּא שתטמֵא אוֹתה טוּמאה את האדם אוֹ את הכֵלים באחד מִשלֹשה דרכים אֵלוּ.
:אחד הבא כוּלוֹ לאֹהל המֵת אוֹ הבא מִקצתוֹ הרי זה נִטמא באֹהל.
אפִלוּ הִכניס ידוֹ אוֹ ראשי אצבעוֹתיו אוֹ חטמוֹ לאֹהל המֵת הרי זה נִטמא כוּלוֹ.
נגע במשקוֹף וצֵרֵף ידוֹ עִם המשקוֹף נִטמא,
וּכאִלוּ בא מִקצתוֹ.
נגע באסקוּפה:
מִטפח וּלמטן קרוֹב לארץ טהוֹר; וּמִטפח וּלמעלן טמֵא.
ויֵראה לי שדבר זה מִדִבריהם.
12
אחד המֵת מיִשראֵל אוֹ מִן הגוֹים מטמֵא במגע וּבמשא.
13
ואין הגוֹי מטמֵא באֹהל.
ודבר זה קבלה הוּא,
והרי הוּא אוֹמֵר במִלחמת מִדין:
"כֹל נֹגֵע בחלל" ,
ולֹא הִזכיר שם אֹהל.
:וכֵן הגוֹי אינוֹ נעשה טמֵא מֵת,
אלא גוֹי שנגע במֵת אוֹ נשאוֹ אוֹ האהיל עליו הרי הוּא כמי שלֹא נגע.
למה זה דוֹמה? לִבהֵמה שנגעה במֵת אוֹ האהילה על המֵת.
ולֹא בטוּמאת מֵת בִלבד,
אלא בכל הטוּמאוֹת כוּלן אין הגוֹים ולֹא הבהֵמה מִתטמאין בהן.
14
וּמִדִברי סוֹפרים שיהוּ הגוֹים כזבים לכל דִבריהם.
ואין לך בכל מיני נפש חיה מה שמִתטמֵא והוּא חי אוֹ מטמֵא והוּא חי חוּץ מִן האדם בִלבד,
והוּא שיִהיה ישראֵלי.
:אחד גדוֹל ואחד קטן מִתטמאין בכל הטוּמאוֹת,
אפִלוּ בטוּמאת המֵת שנאמר בה:
"איש אשר יטמא" אחד האיש בה ואחד הקטן,
שהרי הוּא אוֹמֵר שם:
"ועל הנפשוֹת אשר היוּ שם" ,
אפִלוּ קטן בן יוֹמוֹ שנגע אוֹ נשא אוֹ האהיל המֵת עליו נִטמא,
והרי הוּא טמֵא מֵת,
והוּא שנוֹלד לתִשעה.
אבל בן שמוֹנה הרי הוּא כאבן,
ואינוֹ מקבֵל טוּמאה.
15
המֵת אינוֹ מטמֵא עד שתֵצֵא נפשוֹ.
אפִלוּ מגוּיד אוֹ גוֹסֵס,
אפִלוּ נִשחטוּ בוֹ שני סימנין אינוֹ מטמֵא עד שתֵצֵא נפשוֹ,
שנאמר: "בנפש האדם אשר ימוּת" .
נִשברה מפרקתוֹ ורֹב בשר עִמה,
אוֹ שנִקרע כדג מִגבוֹ,
אוֹ שהוּתז רֹאשוֹ,
אוֹ שנחתך לִשני חלקים בבִטנוֹ הרי זה מטמֵא,
אף על פי שעדין הוּא מרפרֵף באחד מֵאֵבריו.