1
כל האכלים הגדֵלין מִן הקרקע אינן מקבלין טוּמאה עד שיֵעקרוּ.
אבל כל זמן שהֵן מחוּברין אפִלוּ בשֹרש קטן שיכוֹלין לִחיוֹת מִמנוּ אינן מקבלין טוּמאה.
2
יחוּר של תאֵנה שנִפשח,
וּמעֹרה בִקלִפה שאינוֹ יכוֹל לִחיוֹת מִמנה כל האכלין שבוֹ מִתטמאין.
ויֵש בדבר ספֵק אִם יהיה שאר האילן כמוֹ יד לזה היִחוּר שנִשבר אוֹ לאו.
3
ירקוֹת שיבשוּ באִביהן,
כגוֹן כרוּב וּדלעת שיבשוּ באִביהן אינן מִתטמאין טוּמאת אכלים.
לִקטן ליבשן הרי הֵן אכלין כשהיוּ,
עד שייבשוּ ויֵעשוּ כעֵץ.
4
אילן שנִפשח וּבוֹ פֵרוֹת הרי הֵן כִתלוּשין.
וכֵן אִם יבש האילן וּבוֹ פֵרוֹת הרי הֵן כִתלוּשין.
5
תאֵנים שיבשוּ באִביהן מִתטמאוֹת טוּמאת אכלים בִמקוֹמן.
6
כל האכלים שהֵן מִבעלי חיים אינן מקבלין טוּמאה עד שימוּתוּ.
שחט בהֵמה חיה ועוֹף,
אף על פי שעדין הֵן מפרכסין מקבלין טוּמאה.
ודגים מֵאימתי מקבלין טוּמאה? מִשימוּתוּ.
נוֹלד בהן טרֵפה ונִטמאוּ כשהֵן מִתנדנדין הרי יֵש בדבר ספֵק אִם הֵן חשוּבין כמֵתים הוֹאיל ונִטרפוּ,
אוֹ אינן מקבלין טוּמאה עד שיִדמוּ כאבן ולֹא יתנדנדוּ.
:האֵבר אוֹ הבשר המדוּלדלין בִבהֵמה אוֹ חיה שאינן יכוֹלין לִחיוֹת,
אִם הוּכשרוּ מקבלין טוּמאה בִמקוֹמן,
מִפני שהֵן חשוּבין כאֹכל שפֵרֵש.
נִשחטה הבהֵמה הוּכשרוּ בשחיטה,
שהבהֵמה כוּלה כמוֹ יד לאֵבר זה,
ויד שהוּכשר הוּכשר האֹכל כוּלוֹ,
כמוֹ שיִתבאֵר.
ויֵש בדבר זה ספֵק,
אִם תִהיה הבהֵמה בחייה כמוֹ יד לאֵבר אוֹ בשר המדוּלדלין בה.
7
השוֹחֵט בהֵמה חיה ועוֹף הוּכשר כל הבשר בדם שיצא בשחיטה.
לפיכך, אִם לֹא יצא מֵהן דם בשחיטה הרי כל בשרן צריך הכשֵר,
ככל האכלין שלֹא הוּכשרוּ.
8
אכלים שהוּכשרוּ כשהֵן מחוּברין לקרקע,
אוֹ שהוּכשרוּ במים שבקרקע אינוֹ הכשֵר,
עד שיוּכשרוּ אחר שנעקרוּ במים התלוּשין מִן הקרקע אוֹ בִשאר משקין,
שנאמר: "בכל כלי" אינוֹ מכשיר עד שיִתלֵש מִן הקרקע כעין המים שבכֵלים.
שאב המים בִכלי וּנתנן בקרקע אינן מכשירין.
9
קִשוּת שנטעה בעציץ והִגדילה,
אף על פי שיצאת חוּץ לעציץ אינה מקבלת טוּמאה.
ועציץ שהוּא נקוּב כדי שיֵצֵא בוֹ שֹרש קטן הרי הוּא כארץ,
והנטוּע בוֹ אינוֹ מקבֵל טוּמאה; וכֵן אִם היוּ בוֹ מים אינן מכשירין.
10
עציץ שאינוֹ נקוּב הרי הנטוּע בוֹ מקבֵל טוּמאה; ואִם היוּ מים בתוֹכוֹ מכשירין.
11
כלי גללים וּכלי אדמה שהשרשים יכוֹלין לִבקֹע בהן ולצֵאת אינן מכשירין את הזרעים,
ואף על פי שאינן נקוּבין הרי הֵן כִנקוּבין.
12
עציץ שמִלאהוּ עפר עד שפתוֹ אינוֹ חשוּב כלי,
אלא הרי הוּא כטבלה שאין לה שפה,
שאינוֹ כלי קִבוּל.
13
משקין טמֵאים שנפלוּ על האכלים נִטמאוּ,
אף על פי שנפלוּ שלֹא בִרצוֹן הבעלים,
שהרי הטוּמאה וההכשֵר באין כאחת.
והוּא שלֹא יהיוּ בקרקע.
14
כל אֹכל שנִפסד ונִסרח והרי אינוֹ ראוּי למאכל אדם אינוֹ מקבֵל טוּמאה.
וכֵן משקה שנִסרח ונִפסד ואינוֹ ראוּי לִשתית אדם אינוֹ מקבֵל טוּמאה כדרך שאינוֹ מכשיר,
שנאמר: "אשר ישתה" .
15
העוֹר ששלקוֹ,
והשִליה שחשב עליה לאכילה מִתטמאין טוּמאת אכלין בִפני עצמן.
16
עוֹר החמוֹר ששלקוֹ הרי זה ספֵק אִם מִתטמֵא טוּמאת אכלין מִפני ששלקוֹ,
אוֹ אינוֹ מִתטמֵא מִפני שהוּא מאוּס הרבֵה.
17
חִטים שבגללי הבקר וּשעוֹרים שבגללי הבהֵמה שלִקטן אין מקבלין טוּמאה.
ואִם חשב עליהן לאכילה מִתטמאוֹת טוּמאת אכלין.
18
כל אֹכל שנִטמא,
ואחר שנִטמא נִפסד ונִסרח:
אִם נִפסל מִלאכֹל הכלב אוֹ שיבש כחרש הרי זה טהוֹר; נִפסל מִלאכֹל אדם,
ועדין הוּא ראוּי לכלב הרי זה טמֵא כשהיה.
וכל האכלין שנִטמאוּ אין להן טהרה במִקוה.
19
זרעים טמֵאים שזרען הרי הצוֹמֵח מֵהן טהוֹר,
ואפִלוּ בדבר שאין זרעוֹ כלה,
והוּא שישרישוּ.
אבל קֹדם השרשה הרי הֵן בטוּמאתן אפִלוּ בדבר שזרעוֹ כלה.
20
אכלים שהֵן מחוּברין לכֵלים בטלוּ מִתוֹרת אֹכל,
ואִם נִטמא הכלי הרי הֵן מִטמאין כטוּמאת הכלי; הוֹאיל והֵן משמשין תשמיש עֵץ,
הרי הֵן כעֵץ.
21
כל משקה שנִטמא,
ואחר שנִטמא נִפסד ונִסרח הרי זה בטוּמאתוֹ לעוֹלם,
שאין המשקה יוֹצֵא ידי הכלב לעוֹלם.
ואין למשקה שנִטמא טהרה חוּץ מִן המים בִלבד,
שאִם הִטביל מים טמֵאים במִקוה,
כיון שצף מי מִקוה עליהן טהרוּ.
וּמטבילן חמין בצוֹנֵן וצוֹנֵן בחמין,
ורעים ביפים ויפים ברעים.
22
מקֵל שהיא מלֵאה משקין טמֵאים,
והִטביל מִקצתה במִקוה לֹא טהרוּ המים שעל מִקצתה עד שיטביל את כוּלה.
23
שלג שנִטמא,
והִשיק מִקצתוֹ למי מִקוה,
הוֹאיל וטהר מִקצתוֹ טהר כוּלוֹ.
24
התמד הטמֵא,
בין שנִטמא אחר שתִמדוֹ בין שתִמדוֹ במים טמֵאים:
עד שלֹא החמיץ משיקוֹ במִקוה ויטהר,
שהרי הוּא כמים; מִשהחמיץ הרי הוּא כיין,
ואין לוֹ טהרה במִקוה.
25
קדֵרה שהיתה מלֵאה משקין,
כגוֹן דבש ויין וכיוֹצֵא בהן,
וּנתוּנה בתוֹך המִקוה,
וּפשט הרִאשוֹן לטוּמאה את ידוֹ ונגע בה הרי זה מטמֵא את המשקין אף על פי שהֵן במִקוה,
ונִטמֵאת הקדֵרה מֵחמת המשקין אף על פי שהיא בתוֹך המִקוה.
:היתה מלֵאה מים הקדֵרה טהוֹרה,
שאין הרִאשוֹן מטמֵא כלי חרש לעוֹלם,
ואין המים שבתוֹכה טמֵאים,
מִפני שהֵן מעֹרבין במי מִקוה.
פשט אב הטוּמאה את ידוֹ ונגע בה נִטמֵאת הקדֵרה,
שאין המִקוה מטהֵר כלי חרש.
26
מי שפֵכוֹת הרי הֵן בחזקת טוּמאה.
ירדוּ עליהן מי גשמים:
אִם רבוּ עליהן הרי הֵן טהוֹרים; מחצה למחצה הכֹל טמֵא,
בין בכֵלים בין בקרקעוֹת.
אימתי? בִזמן שקדמוּ מי שפיכוּת.
אבל אִם קדמוּ מי גשמים,
וירדוּ להן כל שהוּא מִמי שפיכוּת הכֹל טמֵא,
שמשקין טמֵאין שירדוּ לִטהוֹרין מטמאין בכל שהוּא.
27
הטוֹרֵף את גגוֹ והמכבֵס את כסוּתוֹ והרי הֵן מנטפין,
וירדוּ גשמים עליהן ורבוּ הנטיפוֹת הרי רבוּ מי גשמים עליהן,
והנוֹטפין מֵהן טהוֹרים.
28
הסך שמן טהוֹר,
ונִטמא זה האדם,
וטבל, והרי השמן על בשרוֹ,
אִם היה כדי סיכת אֵבר קטן הרי הוּא טהוֹר כשהיה מִקֹדם.
סך שמן טמֵא,
וטבל לֹא טהר השמן שעליו,
אלא אִם נִשאר מִמנוּ משקה טוֹפֵח הרי השמן בטוּמאתוֹ,
ואִם לֹא נִשאר מִמנוּ כדי להטפיח בטֵל במִעוּטוֹ.