1
עם הארץ,
אף על פי שיִשראֵל הוּא וישנוֹ בתוֹרה וּבמִצווֹת הרי הוּא בחזקת טמֵא,
וּבגדיו מִדרס לטהרוֹת,
ואִם נגעוּ בגדיו באכלין וּמשקין,
הרי הֵם טמֵאים,
ואִם נגע בִכלי חרש מֵאוירוֹ,
הרי זה טִמאהוּ.
ושוֹרפין את התרוּמה על מגען,
אף על פי שטוּמאתן בספֵק,
ואינן נאמנין על הטהרוֹת,
לפי שאינן בקיין בדִקדוּקי טוּמאוֹת וּטהרוֹת.
וּלעוֹלם הוּא בחזקה זוֹ ואינוֹ נאמן על הטהרוֹת,
עד שיקבֵל עליו דִברי חבֵרוּת.
:וּמה הֵן דִברי חבֵרוּת? שיקבֵל עליו שיִהיה נִזהר בטוּמאוֹת שלֹא יטמֵא בהן,
וּבטהרוֹת שלֹא יטמֵא אוֹתן,
ויזהֵר בִנטילת ידים וּבטהרת הידים,
ושלֹא יקח מֵעם הארץ לח,
ולֹא יתארֵח אֵצל עם הארץ,
ולֹא יארחוֹ אצלוֹ בִכסוּתוֹ.
2
הבא לקבֵל דִברי חבֵרוּת חוּץ מִדבר אחד מֵהן אין מקבלין אוֹתוֹ.
ראינוּהוּ שנוֹהֵג בצִנעה בתוֹך ביתוֹ מקבלין אוֹתוֹ,
ואחר כך מלמדין אוֹתוֹ עִסקי טוּמאה וטהרה.
ואִם לֹא ראינוּהוּ שנוֹהֵג בצִנעה בביתוֹ מלמדין אוֹתוֹ,
ואחר כך מקבלין אוֹתוֹ.
וּמקבלין אוֹתוֹ לטהרת הידים תחִלה,
ואחר כך מקבלין אוֹתוֹ לטהרוֹת.
ואִם אמר:
'איני מקבֵל אלא לטהרת ידים' מקבלין אוֹתוֹ.
קִבֵל לטהרוֹת ולֹא קִבֵל לידים אף לטהרוֹת אין מקבלין אוֹתוֹ.
:כשמקבלין אוֹתוֹ חוֹששין לוֹ כל שלֹשים יוֹם,
עד שיִלמד ויהיה רגיל בטהרוֹת.
ואחר שלֹשים יוֹם מִשקִבֵל דִברי חבֵרוּת הרי בגדיו טהוֹרים,
וכל אכליו וּמשקיו טהוֹרים,
ונאמן על כל הטהרוֹת כִשאר החבֵרים,
ואף על פי שאינוֹ תלמיד חכמים.
3
תלמידי חכמים הרי הֵן בחזקת טהרה,
ונאמנין, ואינן צריכין לקבֵל דִברי חבֵרוּת.
אבל מִשחרב בית המִקדש נהגוּ כֹהנים סִלסוּל בעצמן,
שלֹא יהיוּ מוֹסרין טהרוֹת אפִלוּ לתלמיד חכמים עד שיקבֵל עליו דִברי חבֵרוּת.
4
זקֵן ויוֹשֵב בישיבה אינוֹ צריך לקבֵל,
שכבר קִבֵל מִשעה שישב.
5
המקבֵל דִברי חבֵרוּת צריך לקבֵל בִפני שלֹשה חבֵרים.
וּבניו וּבני ביתוֹ אין צריכין לקבֵל בִפני שלֹשה חבֵרים,
מִפני שהוּא מלמדן וּמרגילן בדרך טהרה.
ואֵשת חבֵר וּבניו וּבני ביתוֹ ועבדיו הרי הֵן כחבֵר.
וחבֵר שמֵת אִשתוֹ וּבניו וּבני ביתוֹ בחזקת חבֵרים,
עד שיֵחשדוּ.
6
אֵשת עם הארץ אוֹ בִתוֹ שנִשֵאת לחבֵר,
וכֵן עבדוֹ שנִמכר לחבֵר הרי אֵלוּ צריכין לקבֵל עליהן דִברי חבֵרוּת כבתחִלה.
אבל אֵשת חבֵר אוֹ בִתוֹ שנִשֵאת לעם הארץ,
וכֵן עבדוֹ שנִמכר לעם הארץ אין צריכין לקבֵל דִברי חבֵרוּת כבתחִלה.
7
עם הארץ שקִבֵל עליו דִברי חבֵרוּת,
והיוּ לוֹ טהרוֹת כשהיה עם הארץ,
ואמר: 'אני יוֹדֵע ודאי שלֹא נִטמאוּ':
בִזמן שנִתעסקוּ בהן אחֵרים הרי הֵן אסוּרוֹת כשהיוּ מִקֹדם; ואִם הוּא בעצמוֹ נִתעסֵק בהן הרי אֵלוּ מוּתרוֹת לוֹ ואסוּרוֹת לכל אדם.
ונִשאל החבֵר על טהרוֹתיו,
וּמוֹרה בהן טהרה לעצמוֹ,
ואין חוֹשדין אוֹתוֹ בכך.
8
חבֵר שנעשה גבאי למלך אוֹ מוֹכֵס וכיוֹצֵא בהן דוֹחין אוֹתוֹ מֵחבֵרוּתוֹ.
פֵרֵש מִמעשיו הרעים הרי הוּא ככל אדם,
וצריך לקבֵל דִברי חבֵרוּת כבתחִלה.
9
עם הארץ שקִבֵל עליו דִברי חבֵרוּת,
ונחשד לדבר אחד אינוֹ חשוּד אלא על אוֹתוֹ דבר.
וכל החשוּד לחמוּר נחשד לקל; והנחשד לקל לֹא נחשד לחמוּר.
10
חבֵר שנחשד על הטהרוֹת,
כגוֹן שמכר אכלים טמֵאים בחזקת שהֵן טהוֹרים הרי זה אינוֹ נאמן לעוֹלם,
עד שיִוּדע שחזר בִתשוּבה גמוּרה.
11
החשוּד על השביעית אוֹ על התרוּמה שמכרן לשֵם חוּלין הרי זה חשוּד על הטהרוֹת,
שהחשוּד על דבר של תוֹרה הרי הוּא חשוּד על דִברי סוֹפרים,
והאכלים הטמֵאים אין מטמאין אחֵרים אלא מִדִברי סוֹפרים,
כמוֹ שיִתבאֵר.
וכל החשוּד על דבר נאמן להעיד בוֹ לאחֵרים ולדוּן בוֹ לאחֵרים,
חזקה היא שאין אדם חוֹטֵא כדי שיהנוּ אחֵרים.