1
הפוֹעלין שהֵן עוֹשין בדבר שגִדוּליו מִן הארץ ועדין לֹא נִגמרה מלאכתוֹ,
בין בתלוּש,
בין בִמחוּבר ויהיוּ מעשיהן הֵן גמירת המלאכה הרי בעל הבית מצוּוּה שיניח אוֹתם לאכֹל מִמה שהֵן עוֹשין בוֹ,
שנאמר: "כי תבֹא בכרם רֵעך" ,
"כי תבֹא בקמת רֵעך" ; מִפי השמוּעה למדוּ שאין הכתוּב מדבֵר אלא בשכיר.
:וכי אִלוּ לֹא שכרוֹ,
מי הִתיר לוֹ שיבֹא בכרם רֵעֵהוּ אוֹ בקמה שלוֹ שלֹא מִדעתוֹ? אלא כך הוּא אוֹמֵר:
כי תבֹא בִרשוּת הבעלים לעבוֹדה תֹאכל.
2
מה בין העוֹשה בתלוּש לעוֹשה בִמחוּבר? שהעוֹשה בתלוּש אוֹכֵל בדבר שלֹא נִגמרה מלאכתוֹ למעשֵר ולחלה; והעוֹשה בִמחוּבר,
כגוֹן בוֹצֵר וקוֹצֵר אינוֹ אוֹכֵל אלא כשיִגמֹר עבוֹדה; כגוֹן שיִבצֹר ויתֵן בסל עד שימלאנוּ,
וינפֵץ הסל למקוֹם אחֵר,
ויחזֹר ויבצֹר וימלאנוּ אינוֹ אוֹכֵל אלא אחר שימלֵא הסל.
:אבל מִפני השֵב אבֵדה לבעלים אמרוּ חכמים שיִהיוּ הפוֹעלין אוֹכלין בהליכתן מֵאֹמן לאֹמן וּבחזירתן מִן הגת,
כדי שלֹא יבטלוּ מִמלאכתן ויֵשבוּ לאכֹל,
אלא אוֹכלין בתוֹך המלאכה כשהֵן מהלכין בטֵלים.
3
המבטֵל מלאכתוֹ ואוֹכֵל,
אוֹ שאכל שלֹא בִשעת גמר מלאכה הרי זה עוֹבֵר בלֹא תעשה,
שנאמר: "וחרמֵש לֹא תניף" וכו מִפי השמוּעה למדוּ שכל זמן שהוּא עוֹסֵק בִקצירה,
לֹא יניף חרמֵש לאכילתוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בוֹ.
:וכֵן פוֹעֵל שהוֹליך בידוֹ מִמה שעשה אוֹ שלקח יתֵר על אכילתוֹ ונוֹתֵן לאחֵרים עוֹבֵר בלֹא תעשה,
שנאמר: "ואל כליך לֹא תִתֵן" .
ואין לוֹקין על שני לאוין אֵלוּ,
שאִם אכל אוֹ הוֹליך חיב לשלֵם.
4
החוֹלֵב והמחבֵץ והמגבֵן אינוֹ אוֹכֵל,
מִפני שאינן גִדוּלי קרקע.
המנכֵש בבצלים וּבשוּמים,
אף על פי שתוֹלֵש קטנים מִבין הגדוֹלים וכל כיוֹצֵא בזה אינוֹ אוֹכֵל,
מִפני שאין מעשיהן גמר מלאכה.
ואין צריך לוֹמר שוֹמרי גנוֹת וּפרדֵסים וכל דבר המחוּבר כמִקשאוֹת והמִדלעוֹת,
שאינן אוֹכלין כלל.
5
הבוֹדֵל בתמרים וּבגרוֹגרוֹת אינוֹ אוֹכֵל,
מִפני שנִגמרה מלאכתן למעשֵר.
העוֹשה בחִטים וכיוֹצֵא בהן אחר שעִשֵר,
כגוֹן ששכרן לבֹר צרוֹרוֹת אוֹ לנפה אוֹתן אוֹ לִטחֹן הרי אֵלוּ אוֹכלין,
שעדין לֹא נִגמרה מלאכתן לחלה.
אבל הלש והמקטֵף והאוֹפה אינוֹ אוֹכֵל,
מִפני שנִגמרה מלאכתן לחלה,
ואין הפוֹעֵל אוֹכֵל אלא מִדבר שעדין לֹא נִגמרה מלאכתוֹ למעשֵר ולחלה.
6
נִתפרסוּ עִגוּליו ונִתפתחוּ חביוֹתיו ונִתחתכוּ דִלוּעיו,
וּשכרן לעשוֹת בהן הרי אֵלוּ לֹא יֹאכלוּ,
שהרי נִגמרה מלאכתן ונִקבעוּ למעשֵר,
והרי הֵן טבל.
ואִם לֹא הוֹדיען מעשֵר וּמאכילן.
:אין הפוֹעלין אוֹכלין בשל הקדֵש,
שנאמר: "בכרם רֵעך" .
7
שכר את הפוֹעלים לעשוֹת בנטע רבעי שלוֹ הרי אֵלוּ לֹא יֹאכלוּ.
ואִם לֹא הוֹדיען פוֹדה וּמאכילן.
8
הקוֹצֵר והדש והזוֹרה והבוֹרֵר והמוֹסֵק והבוֹצֵר והדוֹרֵך,
וכל כיוֹצֵא בִמלאכוֹת אֵלוּ הרי אֵלוּ אוֹכלין מִן התוֹרה.
9
שוֹמרי גִתוֹת וערֵמוֹת וכל דבר התלוּש מִן הקרקע שעדין לֹא נִגמרה מלאכתוֹ למעשֵר אוֹכלין מֵהִלכת מדינה,
שהשוֹמֵר אינוֹ כעוֹשה מעשה.
אבל אִם עשה באֵבר מֵאֵבריו,
בין בידיו בין ברגליו,
אפִלוּ בִכתֵפיו הרי זה אוֹכֵל מִן התוֹרה.
10
היה עוֹשה בתאֵנים לֹא יֹאכל בענבים; בענבים לֹא יֹאכל בתאֵנים,
שנאמר: "בכרם.
.. ואכלת ענבים" .
והעוֹשה בגפן זוֹ אינוֹ אוֹכֵל בגפן אחרת.
ולֹא יֹאכל ענבים ודבר אחֵר,
ולֹא יֹאכל בפת ולֹא במלח.
ואִם קצץ עִם בעל הבית על שִעוּר מה שיֹאכל אוֹכֵל אוֹתוֹ בין במלח בין בפת בין בכל דבר שיִרצה.
:אסוּר לפוֹעֵל למֹץ בענבים,
שנאמר: "ואכלת ענבים" .
ולֹא יהיוּ בניו ואִשתוֹ מהבהבין לוֹ השִבלים באוּר ואוֹכֵל,
שנאמר: "ואכלת ענבים כנפשך" ענבים כמוֹת שהֵן.
וכֵן כל כיוֹצֵא בהן.
11
אסוּר לפוֹעֵל לאכֹל מה שהוּא אוֹכֵל אכילה גסה,
שנאמר: "כנפשך שבעך" .
וּמוּתר לוֹ לִמנֹע עצמוֹ עד מקוֹם היפוֹת ואוֹכֵל.
ויֵש לוֹ לאכֹל קִשוּת ואפִלוּ בדינר,
וכוֹתבוֹת אפִלוּ בדינר,
אף על פי ששכרוֹ במעה כסף,
שנאמר: "כנפשך שבעך"; אבל מלמדין את האדם שלֹא יהיה רעבתן ויהיה סוֹתֵם את הפתח בפניו.
:היה משמֵר ארבע אוֹ חמֵש ערֵמוֹת לֹא ימלֵא כרֵסוֹ מֵאחת מֵהן,
אלא אוֹכֵל מִכל אחת ואחת לפי חשבוֹן.
12
הפוֹעלין שלֹא הלכוּ שתי ועֵרב בגת אוֹכלין ענבים ואין שוֹתין יין,
שעדין אינן עוֹשין אלא בענבים בִלבד.
וּמִשיִדרכוּ בגת ויהלכוּ בה שתי ועֵרב יֵש להן לאכֹל מִן הענבים ולִשתוֹת מִן התירוֹש,
שהרי הֵן עוֹשין בענבים וּביין.
13
פוֹעֵל שאמר:
תנוּ לאִשתי וּבני מה שאני אוֹכֵל,
אוֹ שאמר:
הריני נוֹתֵן מעט מִזה שנטלתי לאכֹל לבני ואִשתי אין שוֹמעין לוֹ,
שלֹא זִכתה תוֹרה אלא לפוֹעֵל עצמוֹ.
אפִלוּ נזיר שהיה עוֹשה בענבים,
ואמר: תנוּ לאִשתי וּבני אין שוֹמעין לוֹ.
14
פוֹעֵל שהיה עוֹשה הוּא ואִשתוֹ וּבניו ועבדיו,
והִתנה עִם בעל הבית שלֹא יֹאכלוּ מִמה שהֵן עוֹשין לֹא הוּא ולֹא הֵם הרי אֵלוּ אינן אוֹכלין.
במה דברים אמוּרים? בִגדוֹלים,
מִפני שיֵש בהן דעת,
והרי מחלוּ.
ואִם היוּ קטנים אינוֹ יכוֹל לִפסֹק עליהן שלֹא יֹאכלוּ,
שאינן אוֹכלין מִשל אביהן אוֹ מִשל אדוֹניהם,
אלא מִשל שמים.