1
המלוה את חבֵרוֹ על המשכוֹן,
בין שהִלוהוּ מעוֹת בין שהִלוהוּ פֵרוֹת,
בין שמִשכנוֹ בִשעת הלואתוֹ בין שמִשכנוֹ אחר שהִלוהוּ הרי זה שוֹמֵר שכר.
:לפיכך, אִם אבד המשכוֹן אוֹ נִגנב חיב בדמיו.
ואִם נאנס המשכוֹן,
כגוֹן שנִלקח בלִסטיס מזוּין וכיוֹצֵא בוֹ מִשאר אנסין ישבע שנאנס,
וישלֵם בעל המשכוֹן את חוֹבוֹ עד פרוּטה אחרוֹנה.
2
כל האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
שמֹר לי ואשמֹר לך הרי זוֹ שמירה בבעלים.
אמר לוֹ:
שמֹר לי היוֹם ואשמֹר לך למחר,
השאילֵני היוֹם ואשאילך למחר,
שמֹר לי היוֹם ואשאילך למחר,
השאילֵני היוֹם ואשמֹר לך למחר כוּלן נעשוּ שוֹמרי שכר זה לזה.
3
כל האוּמנין שוֹמרי שכר.
וכוּלן שאמרוּ:
טֹל את שלך והבֵא מעוֹת,
אוֹ שאמר לוֹ:
גמרתיו ולֹא לקחוּ הבעלים את הכלי הרי האוּמן שוֹמֵר חִנם.
אבל אִם אמר האוּמן:
הבֵא מעוֹת וטֹל את שלך עדין הוּא נוֹשֵא שכר כשהיה.
4
נתן לאוּמנין לתקֵן,
וקִלקלוּ חיבין לשלֵם.
כיצד? נתן לחרש שִדה תֵבה וּמִגדל לִקבֹע בהן מסמֵר,
וּשברן, אוֹ שנתן לוֹ עֵצים לעשוֹת מֵהן שִדה תֵבה וּמִגדל,
ועשה מֵהן שִדה תֵבה וּמִגדל,
ונִשברוּ אחר שנעשוּ משלֵם לוֹ דמי תֵבה שִדה וּמִגדל,
שאין האוּמן קוֹנה שבח הכלי.
:נתן צמר לצבע,
והִקדיחתוּ יוֹרה נוֹתֵן לוֹ דמי צמרוֹ.
צבעוֹ כעוּר,
אוֹ שנתנוֹ לוֹ לצבעוֹ אדֹם וּצבעוֹ שחֹר,
שחֹר וּצבעוֹ אדֹם; נתן עֵצים לחרש לעשוֹת מֵהן כִסֵא נאה,
ועשהוּ כִסֵא רע אוֹ ספסל:
אִם השבח יתֵר על ההוֹצאה נוֹתֵן לוֹ בעל הכלי את ההוֹצאה; ואִם ההוֹצאה יתֵרה על השבח נוֹתֵן לוֹ את השבח בִלבד.
:אמר בעל הכלי:
איני רוֹצה בתקנה זוֹ,
אלא תֵן לי דמי הצמר אוֹ דמי העֵצים אין שוֹמעין לוֹ.
וכֵן אִם אמר האוּמן:
הֵא לך דמי צמרך אוֹ דמי עֵציך ולֵך אין שוֹמעין לוֹ,
שאין האוּמן קוֹנה בשבח כלי שעשה.
5
המוֹליך חִטיו לטחוֹן,
ולֹא לתתן,
ועשין סוּבין אוֹ מוּרסן; נתן קמח לנחתוֹם,
ועשהוּ פת נִפוּלים; בהֵמה לטבח,
ונִבלה חיבין לשלֵם דמים,
מִפני שהֵן נוֹשאי שכר.
לפיכך, אִם היה טבח מוּמחה ושחט בחִנם פטוּר מִלשלֵם; ואִם אינוֹ מוּמחה אף על פי שהוּא בחִנם,
חיב לשלֵם.
:וכֵן המראה דינר לשוּלחני ואמר לוֹ:
יפה, ונִמצא רע:
אִם בשכר ראהוּ חיב לשלֵם,
אף על פי שהוּא בקי ואינוֹ צריך להִתלמֵד; ואִם בחִנם ראהוּ פטוּר; והוּא שיִהיה בקי שאינוֹ צריך להִתלמֵד.
ואִם אינוֹ בקי חיב לשלֵם,
אף על פי שהוּא בחִנם; והוּא שיֹאמר לשוּלחני:
עליך אני סוֹמֵך,
אוֹ שהיוּ הדברים מראין שהוּא סוֹמֵך על ראיתוֹ ולֹא יראה לאחֵרים.
:טבח שעשה בחִנם ונִבֵל,
וכֵן שוּלחני שאמר יפה ונִמצא רע,
וכל כיוֹצֵא בהן עליהן להביא ראיה שהֵן מוּמחין; ואִם לֹא הֵביאוּ ראיה משלמין.
6
מקוֹמוֹת שנהגוּ שיִהיה הנוֹטֵע אילנוֹת נוֹטֵל חצי השבח וּבעל הקרקע חֵצי,
ונטע והִשביח ונטע והִפסיד מחשבין לוֹ חצי השבח שיֵש לוֹ,
וּמנכין מִמנוּ מה שהִפסיד,
ונוֹטֵל השאר.
ואפִלוּ הִתנה על עצמוֹ שאִם הִפסיד לֹא יטֹל כלוּם הרי זוֹ אסמכתא,
ואין מנכין לוֹ אלא מה שהִפסיד.
:היה מִנהגם שיִטֹל הנוֹטֵע מחצה וּבעל הקרקע מחצה,
וכך היה מִנהגם שיִטֹל האריס שליש:
אִם נטע הנוֹטֵע והִשביח,
ורצה להִסתלֵק,
שנִמצא בעל הקרקע צריך להוֹריד לה אריס הרי בעל הקרקע מוֹריד עריס,
ויטֹל בעל הקרקע חציוֹ ולֹא יפסיד מֵחלקוֹ כלוּם,
ויטֹל האריס שליש,
והשתוּת הנִשאר יהיה של נוֹטֵע,
שהרי סִלֵק עצמוֹ בִרצוֹנוֹ.
7
הנוֹטֵע אילנוֹת לִבני המדינה שהִפסיד,
וכֵן הטבח של בני העיר שנִבֵל הבהֵמוֹת,
והמקיז דם שחבל,
והסוֹפֵר שטעה בִשטרוֹת,
וּמלמֵד תינוֹקוֹת שפשע בתינוֹקוֹת ולֹא לִמֵד אוֹ לִמֵד בטעוּת,
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ האוּמנין שאי אפשר שיחזֹר ההפסֵד שהִפסידוּ מסלקין אוֹתן בלֹא התראה,
מִפני שהֵן כמוּתרין ועוֹמדין עד שיִשתדלוּ בִמלאכתן,
הוֹאיל והעמידוּ אוֹתן הצִבוּר עליהם.