1
אחד השוֹכֵר מֵחבֵרוֹ שדה לזרעה אוֹ כרם לאכֹל פֵרוֹתיו בדמים,
אוֹ ששכר מִמנוּ בפֵרוֹת קצוּבין,
כגוֹן ששכר מִמנוּ שדה זוֹ בעשרים כוֹר בשנה וכרם זה בעשרים כדי יין בכל שנה שניהן דין אחד להן.
והשוֹכֵר בפֵרוֹת הוּא הנִקרא חוֹכֵר.
2
המקבֵל שדה אוֹ פרדֵס כדי לעבֹד אוֹתוֹ וּלהוֹציא עליו יציאוֹת ויתֵן לבעל הקרקע שליש התבוּאה אוֹ רביע אוֹ מה שיתנוּ ביניהן זה הוּא הנִקרא מקבֵל.
:כל דבר שהוּא לִסיג לארץ בעל הקרקע חיב בוֹ; ודבר שהוּא לִשמירה יתֵרה החוֹכֵר אוֹ המקבֵל חיב בוֹ.
הקרדֹם שחוֹפרין בוֹ הארץ,
והכֵלים שנוֹשאין בהן העפר,
והדלי והכד וכיוֹצֵא בהן שדוֹלין בהן המים על בעל הקרקע; וחפירת המקוֹמוֹת שמקבצין בהן המים על החוֹכֵר אוֹ על המקבֵל.
3
השוֹכֵר אוֹ המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ לשנים מוּעטוֹת לֹא יזרענה פִשתן.
שכרה אוֹ קִבלה שבע שנים זוֹרעה שנה רִאשוֹנה פִשתן,
ואין השביעית מִן המִנין.
שכרה אוֹ קִבלה שבוּע אחד השביעית מִן המִנין.
4
השוֹכֵר אוֹ המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ והיא בית השלהין אוֹ בית האילן,
ויבש המעין של בית השלהין ולֹא פסק הנהר הגדוֹל אלא אפשר להביא מִמנוּ בִדלי,
אוֹ שנִקצץ האילן של בית האילנוֹת אינוֹ מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ.
ואִם מכת מדינה היא,
כגוֹן שיבש הנהר מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ.
:היה עוֹמֵד בתוֹך השדה ואמר לוֹ:
בית השלהין הזה אני משכיר לך,
בית האילן הזה אני משכיר לך,
יבש המעין אוֹ נִקצץ האילן מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ,
שהרי הוּא עוֹמֵד בתוֹכה,
ולֹא אמר לוֹ הזה אלא כמי שאוֹמֵר:
כמוֹת שהוּא עתה אני משכיר לך.
:לפיכך אִם לֹא היה עוֹמֵד בתוֹכה,
ואמר לוֹ:
בית השלהין אני משכיר לך אוֹ בית האילן,
ויבש המעין אוֹ נִקצץ האילן אינוֹ מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ.
5
השוֹכֵר אוֹ המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ,
ואכלה חגב אוֹ נִשתדפה:
אִם אֵרע דבר זה לרֹב השדוֹת של אוֹתה העיר מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ,
הכֹל לפי ההפסֵד שאֵרעוֹ; ואִם לֹא פשטה המכה ברֹב השדוֹת אינוֹ מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ,
אף על פי שנִשתדפוּ כל השדוֹת של בעל הקרקע.
:נִשתדפוּ כל השדוֹת של השוֹכֵר אוֹ המקבֵל אף על פי שפשטה המכה ברֹב השדוֹת,
אינוֹ מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ,
שאין זה ההפסֵד תלוּי אלא בשוֹכֵר,
שהרי כל שדוֹתיו נִשתדפוּ.
:הִתנה עליו בעל הקרקע שיִזרענה חִטים,
וּזרעה שעוֹרים אוֹ שלֹא זרעה כלל אוֹ שזרעה ולֹא צִמחה,
אף על פי שבא חגב אוֹ שִדפוֹן והוּכת רֹב המדינה אינוֹ מנכה לוֹ מֵחכוֹרוֹ.
ועד מתי חיב להִטפֵל ולִזרֹע פעם אחרת אִם לֹא צִמחה? כל זמן שראוּי לִזריעה באוֹתוֹ מקוֹם.
6
השוֹכֵר אוֹ המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ:
מקוֹם שנהגוּ לִקצֹר יקצֹר,
ואינוֹ רשאי לעקֹר; מקוֹם שנהגוּ לעקֹר יעקֹר,
ואינוֹ רשאי לִקצֹר; וּשניהם מעכבין זה על זה.
וּמקוֹם שנהגוּ לחרֹש אחריו יחרֹש.
:מקוֹם שנהגוּ להשכיר אילנוֹת על גב קרקע משכירין,
ואף על פי שהִשכיר לוֹ סתם בפחוֹת מִן הידוּע.
וּמקוֹם שנהגוּ שלֹא להשכיר אילנוֹת אין לוֹ אילנוֹת,
אף על פי ששכר מִמנוּ ביתֵר על הידוּע.
הכֹל כמִנהג המדינה.
7
החוֹכֵר שדה מֵחבֵרוֹ בעשרת כוֹרין חִטים:
לקת נוֹתֵן לוֹ מִתוֹכה; היוּ חִטיה יפוֹת לֹא יֹאמר לוֹ:
הרי אני לוֹקֵח לך מִן השוּק,
אלא נוֹתֵן לוֹ מִתוֹכה.
חכר מִמנוּ כרם בעשרה סלין ענבים,
אף על פי שהִקריסוּ אחר שנִבצרוּ,
וכֵן עמרים שלקוּ אחר שנִקצרוּ נוֹתֵן לוֹ מִתוֹכן.
אבל אִם חכרוֹ בעשרה כדים יין,
והחמיץ חיב לִתֵן לוֹ יין טוֹב.
:חכרה מִמנוּ במֵאה עמרים של אספסתא,
וּזרעה מין אחֵר ואחר כך חרשה וּזרעה אספסתא ולקתה,
אוֹ שזרעה בתחִלה אספסתא וחרשה ואחר כך זרעה פעם אחרת ולקתה אינוֹ נוֹתֵן לוֹ מִתוֹכה,
אלא נוֹתֵן לוֹ אספסתא טוֹבה,
שהרי שִנה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
8
החוֹכֵר שדה מֵחבֵרוֹ ולֹא רצה לנכֵש,
ואמר לוֹ:
מה הפסֵד יֵש לך? הריני נוֹתֵן לך חכוֹרך אין שוֹמעין לוֹ,
שהרי הוּא אוֹמֵר לוֹ:
למחר אתה יוֹצֵא מִמנה,
והיא מעלה לפני עשבים.
ואפִלוּ אמר לוֹ:
באחרוֹנה אני חוֹרֵש אוֹתה אין שוֹמעין לוֹ.
9
החוֹכֵר שדה מֵחבֵרוֹ לזרעה שעוֹרים לֹא יזרענה חִטים,
מִפני שהחִטים מכחישוֹת הקרקע יתֵר מִן השעוֹרים; חכרה לזרעה חִטים יזרענה שעוֹרים.
קִטנית לֹא יזרענה תבוּאה; תבוּאה יזרענה קִטנית.
וּבבבל וכיוֹצֵא בה לֹא יזרענה קִטנית,
שהקִטנית שם מכחשת הארץ.
10
המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ לשנים מוּעטוֹת אין למקבֵל כלוּם בקוֹרת השִקמה וכיוֹצֵא בה,
ולֹא בשבח האילנוֹת שיצאוּ בשדה מֵאֵליה,
אבל מחשבין לוֹ מקוֹם האילנוֹת כאִלוּ היה בהן אוֹתוֹ זרע שזרע בכל השדה; והוּא שיִצמחוּ האילנוֹת במקוֹם הראוּי לִזריעה.
אבל אִם יצאוּ במקוֹם שאינוֹ ראוּי לִזריעה אין מחשבין לוֹ כלוּם.
ואִם קִבלה שבע שנים אוֹ יתֵר יֵש לוֹ בקוֹרת השִקמה וכיוֹצֵא בה.
:הִגיע זמנוֹ להִסתלֵק מִן השדה,
והיוּ שם זרעים שעדין לֹא הִגיעוּ להִמכֵר,
אוֹ שהִגיעוּ ולֹא הִגיע יוֹם השוּק למכרן שמין אוֹתן,
ונוֹטֵל מִבעל הקרקע.
:כשֵם שחוֹלֵק המקבֵל עִם בעל הקרקע בתבוּאה,
כך חוֹלקין בתבן וּבקש.
כשֵם שחוֹלקין ביין,
כך חוֹלקין בזמוֹרוֹת.
אבל הקנים המעמידין תחת הגפנים:
אִם קנוּ אוֹתן בשוּתפוּת הרי אֵלוּ חוֹלקין בהן; ואִם הֵם מִשל אחד מֵהן זה שקנה אוֹתן הרי הֵן שלוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
11
המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ לִטע מקבֵל עליו בעל השדה עשר בוּראוֹת לִסאה.
יתֵר על כֵן מגלגלין עליו את הכֹל.
12
המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ ולֹא עשת,
אִם יֵש בה כדי שתוֹציא סאתים יתֵר על ההוֹצאה חיב המקבֵל להִטפֵל בה,
שכך כוֹתֵב לבעל הקרקע:
אני אקוּם ואניר ואזרע ואקצֹר ואעמֵר ואדוּש ואזרה ואעמיד כרי לפניך,
ותִטוֹל אתה חציוֹ אוֹ מה שיתנוּ,
ואני השאר בִשכר עמלי וּבמה שהוֹצֵאתי.
13
המקבֵל שדה מֵחבֵרוֹ,
ואחר שזכה בה הבירה שמין אוֹתה כמה היא ראוּיה לעשוֹת,
ונוֹתֵן לוֹ חלקוֹ שהיה מגיע לוֹ,
שכך כוֹתֵב לבעל הקרקע:
אִם אוֹביר ולֹא אעבֹד,
אשלֵם כמיטבה.
והוּא הדין אִם הוֹביר מִקצתה.
:וּמִפני מה נִתחיֵב לשלֵם? מִפני שלֹא פסק על עצמוֹ דבר קצוּב כדי שנֹאמר:
הרי היא אסמכתא,
אלא הִתנה שישלֵם כמיטבה,
וּלפיכך גמר ושִעבֵד עצמוֹ.
אבל אִם אמר:
אִם אוֹביר ולֹא אעבֹד,
אתֵן לה מֵאה דינר הרי זוֹ אסמכתא,
ואינוֹ חיב לשלֵם אלא כפי מה שהיא ראוּיה לעשוֹת בִלבד.
14
המקבֵל שדה לזרעה שוּמשמין וּזרעה חִטין,
ועשת חִטין ששוין כמה שהיא ראוּיה לעשוֹת מִן השוּמשמין אין לוֹ עליו אלא תרעֹמת.
עשת פחוֹת מִשוה מה שהיא ראוּיה לעשוֹת מִן השוּמשמין משלֵם לוֹ המקבֵל כפי מה שהיא ראוּיה לעשוֹת מִן השוּמשמין.
עשת חִטים יתֵר מִמה שהיא ראוּיה לעשוֹת מִן השוּמשמין חוֹלקין לפי מה שהִתנוּ ביניהן,
אף על פי שמִשתכֵר בעל הקרקע.