1
כשֵם שמתנה אדם כל תנאי שיִרצה במקח וּמִמכר,
כך מתנה בשכירוּת,
שהשכירוּת מכירה לִזמן קצוּב היא.
וכל שמִמכרוֹ בִנכסיו מִמכר שכירתוֹ שכירה.
וכל שאין לוֹ לִמכֹר כך אין לוֹ לִשכֹר,
אלא אִם כֵן יֵש לוֹ פֵרוֹת בִלבד באוֹתה הקרקע,
הרי זה שוֹכֵר ואינוֹ מוֹכֵר.
2
המשכיר בית לחבֵרוֹ לשנה,
ונִתעברה השנה נִתעברה לשוֹכֵר.
הִשכיר לחדשים נִתעברה למשכיר.
הִזכיר לוֹ חדשים ושנה,
בין שאמר לוֹ:
דינר לחֹדש,
שנים עשר דינר לשנה בין שאמר לוֹ:
שנים עשר דינר בשנה,
דינר בכל חֹדש הרי חֹדש העִבוּר של משכיר,
שהקרקע בחזקת בעליה,
ואין מוֹציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בִראיה ברוּרה.
:וכֵן בעל הבית שאמר:
לִזמן זה הִשכרתיך,
והשוֹכֵר אוֹמֵר:
לֹא שכרתי אלא סתם אוֹ לִזמן ארֹך על השוֹכֵר להביא ראיה.
ואִם לֹא הֵביא בעל הבית נִשבע הסֵת,
וּמוֹציאוֹ מִן הבית.
3
השוֹכֵר שאמר:
נתתי שכר הבית שנִתחיבתי בוֹ,
והמשכיר אוֹמֵר:
עדין לֹא נטלתי,
בין שהיתה השכירוּת בִשטר בין שהיתה בעֵדים:
אִם תבעוֹ בתוֹך שלֹשים יוֹם על השוֹכֵר להביא ראיה,
אוֹ יתֵן ויחרים על מי שלקח מִמנוּ,
אוֹ יטעֹן עליו בדמים שנתן תחִלה טענה בִפני עצמה וישביעוֹ הסֵת.
:תבעוֹ המשכיר לאחר שלֹשים יוֹם,
ואפִלוּ ביוֹם שלֹשים על המשכיר להביא ראיה,
אוֹ ישבע השוֹכֵר שכבר נתן לוֹ שכרוֹ,
ויפטֵר.:וכֵן אִם שכר מִמנוּ וּפֵרֵש שיִתֵן לוֹ השכר שנה שנה,
וּתבעוֹ בתוֹך השנה על השוֹכֵר להביא ראיה.
תבעוֹ לאחר השנה,
אפִלוּ ביוֹם תִשעה ועשרים באלוּל על המשכיר להביא ראיה.
4
המשכיר בית לחבֵרוֹ בִשטר לעשר שנים ואין בוֹ זמן,
השוֹכֵר אוֹמֵר:
עדין לֹא עבר מִזמן השטר אלא שנה,
והמשכיר אוֹמֵר:
כבר שלמוּ שני השכירוּת ושכנת עשר שנים על השוֹכֵר להביא ראיה.
ואִם לֹא הֵביא ישבע המשכיר הסֵת,
ויוֹציאוֹ.
5
השוֹכֵר פרדֵס אוֹ שהיה משכוֹן בידוֹ לעשר שנים,
ויבש הפרדֵס בתוֹך הזמן ימכרוּ עֵציו וילקח בהן קרקע,
ויֹאכל פֵרוֹתיו עד סוֹף זמן שכירוּתוֹ אוֹ זמן המשכוֹן.
וגוּף האילנוֹת שיבשוּ אוֹ נִקצצוּ שניהם אסוּרין בהן מִשוּם רִבית,
המלוה והלֹוה.
6
שטר שכירוּת אוֹ שטר משכוֹן שכתוּב בוֹ שנים סתם,
בעל הפֵרוֹת אוֹמֵר:
שלֹש וּבעל הקרקע אוֹמֵר:
שתים, וקדם זה השוֹכֵר אוֹ המלוה ואכל הפֵרוֹת הרי הפֵרוֹת בחזקת אוֹכליהן עד שיביא בעל הקרקע ראיה.
:אכלה השוֹכֵר אוֹ הממשכֵן שלֹש שנים,
וכבש השטר ואמר:
לחמֵש שנים יֵש לי פֵרוֹת,
וּבעל הקרקע אוֹמֵר:
שלֹש, אמרוּ לוֹ:
הבֵא שטרך,
ואמר: אבד השוֹכֵר נאמן,
שאִלוּ רצה אמר:
לקוּחה היא בידי,
שהרי אכלה שלֹש שנים.
7
מי שהִכניס פֵרוֹתיו לבית חבֵרוֹ שלֹא מִדעתוֹ אוֹ שהִטעהוּ עד שהִכניס פֵרוֹתיו,
והִניחם והלך לוֹ יֵש לבעל הבית לִמכֹר מֵאוֹתן הפֵרוֹת כדי לִתֵן שכר הפוֹעלים שמוֹציאין אוֹתן וּמשליכין אוֹתן בשוּק.
וּמִדת חסידוּת היא שיוֹדיע בית דין וישכרוּ מִמִקצת דמיהן מקוֹם,
מִשוּם השֵב אבֵדה לבעלים,
אף על פי שעשה שלֹא כהֹגן.
8
השוֹכֵר רֵחים מֵחבֵרוֹ שיִטחן לוֹ עשרים סאה בכל חֹדש בִשכרוֹ,
והעשיר בעל הרֵחים והרי אינוֹ צריך לִטחֹן שם:
אִם יֵש לשוֹכֵר חִטין שצריך לִטחֹן אוֹתן לעצמוֹ אוֹ לאחֵרים כוֹפין אוֹתוֹ לִתֵן לוֹ דמי טחינת עשרים סאה,
שזוֹ מִדת סדוֹם היא; ואִם אין לוֹ יכוֹל לוֹמר לוֹ:
אין לי דמים,
והריני טוֹחֵן לך כמוֹ ששכרתי,
ואִם אין אתה צריך,
מכֹר לאחֵרים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.