1
כל עיר שיֵש בה ישראֵל חיבין להעמיד מֵהן גבאי צדקה אנשים ידוּעים ונאמנין שיִהיוּ מחזרין על העם מֵערב שבת לערב שבת,
ולוֹקחין מִכל אחד ואחד מה שהוּא ראוּי לִתֵן ודבר הקצוּב עליו,
והֵן מחלקין המעוֹת מֵערב שבת לערב שבת,
ונוֹתנין לכל עני ועני מזוֹנוֹת המספיקין לשִבעת ימים,
וזוֹ היא הנִקרֵאת קוּפה של צדקה.
2
וכֵן מעמידין גבאין שלוֹקחין בכל יוֹם ויוֹם מִכל חצֵר וחצֵר פת וּמיני מאכל וּפֵרוֹת,
אוֹ מעוֹת מִמי שהוּא מִתנדֵב לפי שעה,
וּמחלקין את הגבוּי לערב בין העניים,
ונוֹתנין לכל עני מִמנוּ פרנסת יוֹמוֹ,
וזה הוּא הנִקרא תמחוּי.
3
מֵעוֹלם לֹא ראינוּ ולֹא שמענוּ בקהל מיִשראֵל שאין להם קוּפה של צדקה.
אבל התמחוּי יֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ בוֹ ויֵש מקוֹמוֹת שלֹא נהגוּ בוֹ.
והמִנהג הפשוּט היוֹם שיִהיוּ גבאי הקוּפה מחזרין בכל יוֹם וּמחלקין מֵערב שבת לערב שבת.
4
בתעניוֹת מחלקין מזוֹנוֹת לעניים.
וכל תענית שאכלוּ העם ולנוּ ולֹא חִלקוּ צדקה לעניים הרי אֵלוּ כשוֹפכי דמים,
ועליהם נאמר בקבלה:
"צדק ילין בה ועתה מרצחים" .
במה דברים אמוּרים? בשלֹא חִלקוּ הפת והפֵרוֹת שאוֹכלין בה הפת,
כגוֹן תמרים אוֹ ענבים.
אבל אִם אֵחרוּ המעוֹת אוֹ החִטים אינן כשוֹפכי דמים.
5
הקוּפה אינה נִגבית אלא בִשנים,
שאין עוֹשין שררה על הצִבוּר בממוֹן בפחוֹת מִשנים.
וּמוּתר להאמין אחד על המעוֹת של קוּפה.
ואינה מִתחלקת אלא בִשלֹשה,
מִפני שהיא כדיני ממוֹנוֹת שנוֹתֵן לכל אחד די מחסוֹרוֹ לשבת.
והתמחוּי נִגבה בִשלֹשה,
שאינוֹ דבר קצוּב,
וּמִתחלֵק בִשלֹשה.
6
התמחוּי נִגבה בכל יוֹם,
והקוּפה מֵערב שבת לערב שבת.
והתמחוּי לעניי עוֹלם,
והקוּפה לעניי אוֹתה העיר בִלבד.
7
רשאין בני העיר לעשוֹת קוּפה תמחוּי ותמחוּי קוּפה,
וּלשנוֹתן לכל מה שיִרצוּ מִצרכי צִבוּר,
ואף על פי שלֹא הִתנוּ כֵן בשעה שגבוּ.
ואִם היה במדינה חכם גדוֹל שהכֹל גוֹבין על דעתוֹ,
והוּא יחלֵק לעניים כפי מה שיִראה הרי זה רשאי לשנֵה אוֹתן לכל מה שיֵראה לוֹ מִצרכי צִבוּר.
8
גבאי צדקה אינן רשאין לִפרֹש זה מִזה בשוּק,
אלא כדי שיִהיה זה פוֹרֵש לשער וזה פוֹרֵש לחנוּת וגוֹבין.
9
מצא הגבאי מעוֹת בשוּק לֹא יתנֵם בתוֹך כיסוֹ,
אלא נוֹתנן לתוֹך ארנקי של צדקה,
ולִכשיגיע לביתוֹ יטלֵם.
10
היה הגבאי נוֹשה בחבֵרוֹ מנה,
וּפרעוֹ בשוּק לֹא יתנֵם לתוֹך כיסוֹ,
אלא יתנֵם לתוֹך ארנקי של צדקה,
ולִכשיגיע לביתוֹ יטלֵם.
ולֹא ימנה מעוֹת הקוּפה שנים שנים,
אלא אחד אחד,
מִפני החשד,
שנאמר: "וִהייתם נקיִם מיי וּמיִשראֵל" .
11
גבאי צדקה שאין להן עניים לחלֵק מצרפין המעוֹת דינרין לאחֵרים,
ואין מצרפין לעצמן.
גבאי תמחוּי שאין להן עניים לחלֵק מוֹכרין לאחֵרים,
ואין מוֹכרין לעצמן.
ואין מחשבין בצדקה עִם גבאי צדקה ולֹא בהקדֵש עִם הגִזברין,
שנאמר: "אך לֹא יֵחשֵב אִתם הכסף הנִתן על ידם כי באמוּנה הֵם עֹשים" .
12
מי שישב במדינה שלֹשים יוֹם כוֹפין אוֹתוֹ לִתֵן צדקה לקוּפה עִם בני המדינה.
ישב בה שלֹשה חדשים כוֹפין אוֹתוֹ לִתֵן התמחוּי.
ישב בה שִשה חדשים כוֹפין אוֹתוֹ לִתֵן צדקה בִכסוּת שמכסין בה עניי העיר.
ישב שם תִשעה חדשים כוֹפין אוֹתוֹ לִתֵן צדקה לִקבוּרה שקוֹברין בה את העניים ועוֹשין להם כל צרכי קבוּרה.
13
מי שיֵש לוֹ מזוֹן שתי סעוּדוֹת אסוּר לוֹ לִטֹל מִן התמחוּי.
היתה לוֹ מזוֹן ארבע עשרֵה סעוּדוֹת לֹא יטֹל מִן הקוּפה.
היה לוֹ מאתים זוּז אף על פי שאינוֹ נוֹשֵא ונוֹתֵן בהן,
אוֹ שהיה לוֹ חמִשים זוּז והוּא נוֹשֵא ונוֹתֵן בהן הרי זה לֹא יטֹל לקט שִכחה וּפֵאה וּמעשר עני.
היה לוֹ מאתים חסֵר דינר,
אפִלוּ אלף נוֹתנין לוֹ כאחד הרי זה מוּתר לִקח.
היוּ בידוֹ מעוֹת והרי הֵן עליו חוֹב,
אוֹ שהיוּ ממוּשכנין לִכתוּבת אִשתוֹ הרי זה מוּתר לִקח.
14
עני שצרך,
ויֵש לוֹ חצֵר וּכלי בית,
אפִלוּ היוּ כלי כסף וּכלי זהב אין מחיבין אוֹתוֹ לִמכֹר את ביתוֹ ואת כלי תשמישוֹ,
אלא מוּתר לִקח,
וּמִצוה לִתֵן לוֹ.
במה דברים אמוּרים? בִכלי אכילה וּשתיה וּמצעוֹת וּמלבוּש וכיוֹצֵא בהן.
אבל אִם היוּ לוֹ כלי כסף וּכלי זהב,
כגוֹן מגרֵדה אוֹ עלי וכיוֹצֵא בהן מוֹכרן ולוֹקֵח פחוּת מֵהן.
במה דברים אמוּרים? קֹדם שיגיע לִגבוֹת מִן העם.
אבל אחר שגבה הצדקה מחיבין אוֹתוֹ לִמכֹר כֵליו ולִקח אחֵרים פחוּתין מֵהן,
ואחר כך יטֹל.
15
בעל הבית שהיה מהלֵך מֵעיר לעיר ותמוּ לוֹ המעוֹת בדרך,
ואין לוֹ מה יֹאכל עתה הרי זה מוּתר לִקח לקט שִכחה וּפֵאה וּמעשר עני ולֵהנוֹת מִן הצדקה,
ולִכשיגיע לביתוֹ אינוֹ חיב לשלֵם,
שהרי עני היה באוֹתה שעה.
הא למה זה דוֹמה? לעני שהעשיר,
שאינוֹ חיב לשלֵם.
16
מי שהיוּ לוֹ בתים ושדוֹת וּכרמים,
ואִם מכרן עתה בימי הגשמים מוֹכֵר בזוֹל,
ואִם הִניחן עד ימוֹת החמה מוֹכרן בשויֵהן אין מחיבין אוֹתוֹ לִמכֹר,
אלא מאכילין אוֹתוֹ מעשר עני עד חצי דמיהן,
ולֹא ידחֹק עצמוֹ וימכֹר שלֹא בִזמן מכירה.
17
היוּ שאר האדם מוֹכרין ביֹקר,
והוּא אינוֹ מוֹצֵא מי שיִקח מִמנוּ אלא בזוֹל,
מִפני שהוּא דחוּק וטרוּד אין מחיבין אוֹתוֹ לִמכֹר,
אלא אוֹכֵל מעשר עני והוֹלֵך עד שיִמכֹר בשוה,
ויֵדעוּ הכֹל שאינוֹ דחוּק לִמכֹר.
18
עני שגבוּ לוֹ כדי להשלים מחסוֹרוֹ,
והוֹתירוּ על מה שהוּא צריך המוֹתר שלוֹ.
וּמוֹתר עניים לעניים.
מוֹתר שבוּיים לִשבוּיים.
מוֹתר שבוּי לאוֹתוֹ שבוּי.
מוֹתר מֵתים למֵתים.
מוֹתר המֵת ליוֹרשיו.
19
עני שנתן פרוּסה לתמחוּי אוֹ פרוּטה לקוּפה מקבלין מִמנוּ,
ואִם לֹא נתן אין מחיבין אוֹתוֹ לִתֵן.
נתנוּ לוֹ בגדים חדשים והחזיר להם את השחקים מקבלין מִמנוּ,
ואִם לֹא נתן אין מחיבין אוֹתוֹ לִתֵן.