1
הצדקה הרי היא בִכלל הנדרים.
לפיכך האוֹמֵר:
'הרי עלי סלע לִצדקה' אוֹ 'הרי הסלע הזוֹ צדקה' חיב לִתנה לעניים מיד.
ואִם אֵחר עבר ב"לֹא תאחֵר לשלמוֹ" ,
שהרי בידוֹ לִתֵן מיד,
והעניים מצוּיין הֵם.
:אִם אין שם עניים מפריש וּמניח עד שיִמצא עניים.
ואִם הִתנה שלֹא יתֵן עד שיִמצא עני אינוֹ צריך להפריש.
וכֵן אִם הִתנה בשעה שנדר בצדקה אוֹ הִתנדֵב אוֹתה שיִהיוּ הגבאין רשאין לשנוֹתה וּלצרֵף אוֹתה בזהב הרי אֵלוּ מוּתרין.
2
המתפיס בצדקה חיב,
כִשאר הנדרים.
כיצד? האוֹמֵר:
'הרי סלע זוֹ כזוֹ' הרי זוֹ צדקה.
הִפריש סלע ואמר:
'הרי זוֹ צדקה',
ולקח סלע שניה ואמר:
'וזוֹ' הרי השניה צדקה,
ואף על פי שלֹא פֵרֵש.
3
הנוֹדֵר צדקה ולֹא ידע כמה נדר יתֵן,
עד שיֹאמר:
'לֹא לכך נִתכוּנתי'.
4
אחד האוֹמֵר:
'סלע זוֹ לִצדקה' אוֹ האוֹמֵר:
'הרי עלי סלע לִצדקה' והִפריש הסלע,
אִם רצה לשנוֹתה באחרת מוּתר.
ואִם מִשהִגיעה ליד הגבאי אסוּר לשנוֹתה.
ואִם רצוּ הגביין לצרֵף המעוֹת ולעשוֹתן דינרין אינן רשאין,
אלא אִם כֵן אין שם עניים לחלֵק מצרפין לאחֵרים,
אבל לֹא לעצמן.
5
היה לעניים הניה בעִכוּב המעוֹת ביד הגבאי כדי לעשוֹת אחֵרים לִתֵן הרי אוֹתוֹ הגבאי מוּתר לִלוֹת אוֹתן המעוֹת של עניים וּפוֹרֵע,
שהצדקה אינה כהקדֵש שאסוּר לֵהנוֹת בוֹ.
6
מי שהִתנדֵב מנוֹרה אוֹ נֵר לבית הכנסת אסוּר לשנוֹתה.
ואִם לִדבר מִצוה מוּתר לשנוֹתה,
אף על פי שלֹא נִשתקע שֵם בעליה אלא אוֹמרין:
'זוֹ מנוֹרה' אוֹ 'נֵר' 'של פלוֹני'.
ואִם נִשתקע שֵם הבעלים מֵעליה מוּתר לשנוֹתה אפִלוּ לִדבר הרשוּת.
7
במה דברים אמוּרים? בשהיה המִתנדֵב ישראֵל.
אבל אִם היה גוֹי אסוּר לשנוֹתה אפִלוּ לִדבר מִצוה עד שיִשתקע שֵם בעליה מֵעליה,
שמא יֹאמר הגוֹי:
הִקדשתי דבר לבית כנסת היהוּדים,
וּמכרוּ אוֹתוֹ לעצמן.
8
גוֹי שהִתנדֵב לבדק הבית אין מקבלין מִמנוּ תחִלה,
ואִם לקחוּ מִמנוּ אין מחזירין לוֹ,
ואִם היה דבר מסוּים,
כגוֹן קוֹרה אוֹ אבן מחזירין לוֹ,
כדי שלֹא יהיה להם דבר מסוּים במִקדש,
שנאמר: "לֹא לכם ולנוּ" וכו' .
אבל לבית הכנסת מקבלין מֵהן לכתחִלה,
והוּא שיֹאמר:
'בדעת ישראֵל הִפרשתי'.
ואִם לֹא אמר טעוּן גניזה,
שמא בלִבוֹ לשמים.
ואין מקבלין מֵהן לחוֹמת ירוּשלים ולֹא לאמת המים שבה,
שנאמר: "ולכם אין חֵלק וּצדקה וזִכרוֹן בירוּשלִם" .
9
אסוּר לישראֵל לִטֹל צדקה מִן הגוֹים בפרהסיא.
ואִם אינוֹ יכוֹל לִחיוֹת בִצדקה של ישראֵל,
ואינוֹ יכוֹל לִטלה מִן הגוֹים בצִנעה הרי זה מוּתר.
וּמלך אוֹ שר מִן הגוֹים ששלח ממוֹן לישראֵל לִצדקה אין מחזירין אוֹתוֹ לוֹ,
מִשוּם שלוֹם מלכוּת,
אלא נוֹטלין מִמנוּ וינתֵן לעניי גוֹים בסֵתר,
כדי שלֹא ישמע המלך.
10
פִדיוֹן שבוּיים קוֹדֵם לפרנסת עניים ולִכסוּתם.
ואין מִצוה רבה כמוֹ פִדיוֹן שבוּיים,
שהשבוּי הרי הוּא בִכלל הרעֵבים והצמֵאים וּבִכלל הערוּמים,
ועוֹמֵד בסכנת נפשוֹת.
והמעלים עיניו מִפִדיוֹנוֹ הרי זה עוֹבֵר על "לֹא תאמֵץ את לבבך ולֹא תִקפֹץ את ידך" ועל "לֹא תעמֹד על דם רֵעך" ועל "לֹא ירדנוּ בפרך לעיניך" ,
וּבִטֵל מִצות "פתֹח תִפתח" וכו' וּמִצות "וחי אחיך עִמך" ,
"ואהבת לרֵעך כמוֹך" ו"הצֵל לקוּחים למות" ,
והרבֵה דברים כאֵלוּ.
ואין לך מִצוה רבה כפִדיוֹן שבוּיים.
11
אנשי העיר שגבוּ מעוֹת לבִנין בית הכנסת וּבא להם דבר מִצוה מוֹציאין בוֹ את המעוֹת.
קנוּ אבנים וקוֹרוֹת לֹא ימכרוּ אוֹתם לִדבר מִצוה,
אלא לפִדיוֹן שבוּיים.
אף על פי שהֵביאוּ את הלבֵנים,
וגֵרדוּ את האבנים,
וּפִצלוּ את הקוֹרוֹת,
והִתקינוּ הכֹל לבִנין מוֹכרין הכֹל לפִדיוֹן שבוּיים בִלבד.
אלא אִם בנוּ וגמרוּ לֹא ימכרוּ את בית הכנסת,
אלא יגבוּ לפִדיוֹנם מִן הצִבוּר.
12
אין פוֹדין את השבוּיים ביוֹתֵר על דמיהן,
מִפני תִקוּן העוֹלם,
שלֹא יהיוּ האוֹיבים רוֹדפין אחריהן לִשבוֹתן.
ואין מבריחין את השבוּיים,
מִפני תִקוּן העוֹלם,
שלֹא יהיוּ האוֹיבים מכבידין עליהן העֹל וּמרבין בִשמירתן.
13
מי שמכר עצמוֹ וּבניו לגוֹים,
אוֹ שלוה מֵהן ושבוּ אוֹתוֹ אוֹ אסרוּ אוֹתוֹ בהלואתן:
פעם רִאשוֹנה וּשניה מִצוה לִפדוֹתוֹ; שלישית אין פוֹדין אוֹתוֹ,
אבל פוֹדין את הבנים לאחר מיתת אביהן.
ואִם בִקשוּ להרגוֹ פוֹדין אוֹתוֹ מידן אפִלוּ אחר כמה פעמים.
14
עבד שנִשבה,
הוֹאיל וטבל לשֵם עבדוּת וקִבֵל עליו מִצווֹת פוֹדין אוֹתוֹ כישראֵל שנִשבה.
ושבוּי שנִשתמֵד אפִלוּ למִצוה אחת,
כגוֹן שהיה אוֹכֵל נבֵלה להכעיס וכיוֹצֵא בזה אסוּר לִפדוֹתוֹ.
15
האִשה קוֹדמת לאיש להאכיל וּלכסוֹת וּלהוֹציא מִבית השבי,
מִפני שהאיש דרכוֹ לחזֵר ואין האִשה דרכה לחזֵר,
וּבשתה מרוּבה.
ואִם היוּ שניהן בשִביה ונִתבעוּ שניהן לִדבר ערוה האיש קוֹדֵם לִפדוֹת,
לפי שאין דרכוֹ לכך.
16
יתוֹם ויתוֹמה שבאוּ להשיא אוֹתן משיאין את האִשה קֹדם לאיש,
שבשתה של אִשה מרוּבה.
ולֹא יפחתוּ לה מִמִשקל שִשה דינרין וּרביע דינר של כסף טהוֹר.
ואִם יֵש בכיס של צדקה נוֹתנין לה לפי כבוֹדה.
17
היוּ לפנינוּ עניים הרבֵה אוֹ שבוּיים הרבֵה,
ואין בכיס כדי לפרנֵס אוֹ כדי לכסוֹת אוֹ כדי לִפדוֹת את כוּלן מקדימין את הכֹהֵן ללֵוי,
ולֵוי קוֹדֵם לישראֵל,
וישראֵל לחלל,
וחלל לִשתוּקי,
וּשתוּקי לאסוּפי,
ואסוּפי לממזֵר,
וּממזֵר לנתין,
ונתין קוֹדֵם לגֵר,
שהנתין גדל עִמנוּ בִקדוּשה,
וגֵר קוֹדֵם לעבד משוּחרר,
לפי שהיה בִכלל ארוּר.
18
במה דברים אמוּרים? בשהיוּ שוין בחכמה.
אבל אִם היה כֹהֵן גדוֹל עם הארץ וּממזֵר תלמיד חכמים תלמיד חכמים קוֹדֵם.
וכל הגדוֹל בחכמה קוֹדֵם את חבֵרוֹ.
ואִם היה אחד מֵהם רבוֹ אוֹ אביו,
אף על פי שיֵש שם גדוֹל מֵהם בחכמה רבוֹ אוֹ אביו שהוּא תלמיד חכמים קוֹדֵם לזה שהוּא גדוֹל מֵהן בחכמה.